דיאטה קלאס

אני בוצע לי פרוסה של גבינת בסגנון "תום" שהבאתי היישר מהמחלבה של אשתו של פלטר מהיין, שאליו עליתי כדי לטעום כמה יינות חדשים – וחושב שככה זה לא יילך.

אמנם כבר שיתפתי את הקוראים, אחי ואחיותיי למאבק במשקל-העודף בפרדוקס הקיומי שלי שאותו אפשר לתמצת אולי בשתי מילים: "פודי בדיאטה". כלומר אדם שחייו סובבים סביב האוכל שמנסה לסובב אותם קצת גם בכיוון ההפוך. אותו בוקר של נסיעה לצורכי עבודה לעין-זיוון הוא דווקא דוגמא טובה: התחלנו על הבר בטורקיז עם קפה קטן וכמה ביסים מובחרים שלא היו נוראיים (מבחינה קלורית, מבחינה קולינארית הם היו טעימים להפליא) אלמלא התלוו להם כמה צ'ייסרים של קוניאק "הנסי" (שנמזגו לכולנו, חוץ מזה שנאלץ לנהוג צפונה). על התקרובת הזאת החזקנו מעמד עד לעין זיון, רק כדי לגלות, בהגיענו שעובדי היקב שערים כבר מארבע-חמש בבוקר, אוכלים עתה את ארוחת הבוקר המאוד מאוחרת שלהם שנראתה נפלא, רק שאנחנו הסתפקנו ביין ובגבינות, נו טוב – וחייבים לטעום מהזיתים הטובים ואולי מעט מהטחינה… מעט כבדים מהגבינות והיין (את זה שנהג הכרחנו להסתפק בתירוש) התחלנו בחזרה דרומה, אלא שלעבור ליד הכנרת בלי להכנס לשתות כוסית עראק אצל זוזו חנא ב"מגלדנה" שבצומת-מגדל? ומכיוון שעראק לא שותים לבד, הזמנו ליתר ביטחון את כל המנות הראשונות ומנות הביניים שבתפריט, כי הרי איפה עוד אפשר לאכול "עכוב" (אותו קוץ שצריך כנראה להיות קשישה ערבית כדי לדעת איך לקלף אותו) ככה סתם באמצע היום? וכמובן שבדרך היינו חייבים לערוך טעימות לבקבוק וויסקי חדש שמיושן אמנם בסקוטלנד, אבל מבוקבק בספרד…

ומילא שליום הזה עוד אפשר להתייחס כאל יום-עבודה, מה אומר על השעות שמחוצה לה? על חוסר היכולת שלי לעבור ליד מעדנייה בלי לגלות שם, בין הגבינות, איזו חברה "טובה" שלי מצרפת, איטליה או ספרד? או על חוסר היכולת לחלוף ליד חנות-יין מבלי לחדש את מלאי הסנסר או הרוזה הוורדרד שלמרות הנטייה של חובבי יין בישראל לזלזל בו, אין כמותו כדי לרענן את הקיץ הישראלי…

ומה עם מאפים? הרי אלה תמיד סודקים את אפי בעוברי ברחוב, עד שאני משתכנע לקחת רק כמה מהלחמניות המעולות ההן, בשביל הסנדביצ'ים של הילדים כמובן, ביודעי שמשהו מזה יגיע גם אל פי.

אין לי בעיה עם פעילות גופנית – לאחרונה חזרתי להתאמן 5-6 פעמים בשבוע. אין לי בעיה עם שתייה מרובה – אני מניח שהצריכה האישית שלי עומדת על ארבה ליטרים לפחות ליום (רק סביב האימון אני מסוגל לשתות שני ליטרים). אין לי בעיה עם שש ארוחות ביום – ממילא רעב הוא תחושה שקיימת אצלי תדיר. יש לי בעיה רק עם המרכיבים: אני אוהב מאוד פירות וירקות, שזה כמובן לא רע, אבל לא מסוגל להתפשר על יתר המרכיבים: גבינה עם חצי אחוז שומן אינה גבינה, אלא תרמית. גם "לחם קל" הוא אוקסימורון עבורי: תחליטו – או שזה לחם כמו שלחם צריך להיות, או שזה "קל" – ביחד זה לא הולך. לקח לי לא מעט שנים להבין את זה, אבל גם כשאני מצליח להפחית את התלות שלי בכמויות, אני לא מסוגל, לאורך זמן, לפגוע במה שנתפס על ידי כאיכות. לפיכך זהו האתגר החדש שלי, לקיים את התוכנית במסגרתה (אימונים, מיים, שש ארוחות ביום), אבל לחרוג במודע ממרכיביה כשהמטרה היא להפחית את הכמויות, לגרום לעצמי להסתפק במנות קטנות: למשל פרוסה עבה של לחם שיפון ואגוזים עם גבינת קממבר (ומלפפון ירוק בצד!) לארוחת הבוקר, דגים ומאכלי ים עם יין לבן לצהריים ולארוחת הערב – משהו שדורש התעסקות ארוכה: זו יכולה להיות מנה של פסטה, אבל רק בתנאי שהכנתי את הרוטב לבד – נניח מעגבניות, שום ובזיליקום טריים שאת כולם אני קוצץ בו במקום, או סלט ענק עם גבינה טובה ומעט אגוזי פקאן… כשאת ארוחות הביניים אני מקדיש, נניח, לפירות , ועם מנה מותרת שבועית (שממנה אני יודע שאחרוג) של כמה בירות עם החברים שלי, רובם אנשי אוכל ושתייה טובים ומבינים אף ממני…

בינתיים התגובה של הגוף לתוכנית "האלטרנטיבית" שלי היא מעודדת: בשבועיים האחרונים, בעיקר בזכות הקפדה על מינונים סבירים מהאוכל הלא-דיאטתי בעליל הזה (ועל שגרת אימונים טובה) רשמתי ירידה של קילו וחצי. אמשיך לעדכן כמובן, אבל עכשיו תסלחו לי, כי בדיוק גיליתי במקרר חריץ של גבינת מנצ'גו מיושנת היטב, כך שאולי היום לארוחת הבוקר אגוון מעט ואוכל ממנה במקום הקממבר…