תהיה גזר

הביטוי "סיזיפי" נשמע לא אחת במקומותינו, אבל ספק אם חלק מהמשתמשים בו זוכרים את הסיפור המקורי על סיזיפוס המסכן שנגזר עליו עונש אכזרי במיוחד: לגלגל אבן כבדה במעלה ההר, רק כדי לראות אותה מתגלגלת בחזרה עד לנקודת ההתחלה וחוזר-חלילה.

אם תרצו, גם הדיאטה שלנו היא כזאת: חודשים של מאמץ כן, ספירה של שעות ושל קלוריות, אימונים סדירים, שתייה מוגברת ועוד – כל אלה עלולים להימחק בתוך שבוע-שבועיים של… ובכן, אפילו לא אכילה גסה, אלא סתם מעט פחות מוקפדת – ומי שלא יודע על מה אני מדבר – שיקום.

מאחר שאף אחד לא קם, ומכיוון שמטרת הבלוג הזה היא לא לרפות את ידינו, חלילה, אלא רק למצוא עוד כוח בצרת-הרבים של כל המבקשים לרזות, מצאתי גם זווית חיובית לקטסטרופה הקלורית שהתרגשה עלי בשבוע שעבר.

היה זה שבוע מועד לפורענות מראש: הוזמנתי לפסטיבל שרי בחרז, דרום-ספרד. ספרד עשויה להיות גן-עדן דיאטטי לשומרי-כשרות, כיוון שחלק גדול מהתפריט המקומי מבוסס על מאכלים מבשר חזיר או על פירות-ים. למרבה הצער, מערכת היחסים הפרטית שלי עם הקב"ה לא כוללת הסכמה על התפריט, וכך מצאתי את עצמי "נגרר" מארוחה אחת למשנתה, מהרמת כוסית (או שתיים, או בקבוק) של "טיו פפה" (אם התפריט שלכם בדיאטה-קלאב מאפשר לכם מעט יין לבן, אני ממליץ בחום. הטעם נרכש בהדרגה: הכוס הראשונה מרגישה כמו טעות, השנייה כמו מציאה) במתחם הפסטיבל, לארוחת "התאמת מנות ליינות שרי" וכך הלאה – במשך שלושה ימים שבהם בהפסקות שבין הארוחות נשנשו כולם גבינת מנצ'גו שמנמנה או צלחות של חמון פרוס. קרש ההצלה היחיד שנראה בסביבה התגלה בחדר הכושר של המלון בו לנתי: בסיסי מאוד באביזריו, אך עדיין אפשר לי שעה של פעילות יומית שאולי לא הצליחה להעלים את הקלוריות, אבל הצליחה לפחות לנקות את המצפון.

איפה החלק הטוב, אתם שואלים? הנה הוא מגיע. בשיחות שבין האורחות התעורר דיון על התפריט הים-תיכוני, כשמארחינו הספרדים היו גאים מאוד בעובדה שלמרות האוכל השמן, התפריט שלהם מאוזן יחסית ונחשב לבריא. הם צודקים כמובן, אבל אם התפריט של מדינות הים התיכון מיוון, דרך איטליה, דרום-צרפת וספרד הוא בריא, מה נאמר על התפריט שלנו, כאן בישראל? לא בכדי שואפת ישראל למקום הראשון בטבלת תוחלת החיים העולמית. ה"סטרס" שלנו הוא כמעט בילט-אין, העצבים נוטים להתפרץ, רמתם המעולה של הרופאים כמעט מתקזזת אל מול ההזנחה הפושעת של המערכת מסביבם – ועדיין אנחנו מתעקשים לחיות יותר מכמעט כל מקום אחר על הפלאנטה – מי היה מאמין?

כמובן שלא כל הסיבות לכך קשורות בתזונה: החמימות המשפחתית ותחושת אושר לא מוסברת (גם ב"מדד האושר" מדורגת ישראל במקום גבוה) תורמות גם הן להארכת תוחלת החיים, אבל בואו לא נתעלם מהתפריט שלנו. עם כל הכבוד לעובדה שמארחיי בספרד אוכלים לא מעט עגבניות (למרות שבתחילת דרכה הוחרמה העגבנייה, "פרי השטן", על-ידי הכנסייה, עד שמי שהסתכן באכילתה היה צפוי לעונד כבד!), הרי שסלט ירקות של ממש: מלפפון, עגבנייה, חסה, בצל ועוד – הוא בשום אופן לא חלק מהתפריט שלהם. גזר עבורם הוא לרוב רק חומר גלם לבישול, שלא לדבר על שימוש קמצני במיוחד בפטרוזיליה, כוסברה ושום טרי. טחינה יש להם רק בחנויות טבע ובשר עוף, הבשר הפופולארי ביותר בישראל, הוא עבורם בגדר שמועה בלבד.

זו אולי הסיבה שאחרי שלושה ימים של התפעלות מכל ביס (אללי, אילו רק היה לנו שפע דגה שכזה! מרמת הסרדין הטרי ועד לטונה בשלל צבעים), הרגשתי שאני עלול להפוך לאדם אלים אם לא אתקע מיד איזה גזר או מלפפון ירוק למשל! כבר בהמתנה לטיסת-ההמשך בשדה התעופה במדריד רכשתי לי סלט ירקות באחד מבתי הקפה, וכשהגעתי הביתה, השלכתי לילדים את מתנותיהם ונכנסתי אל המטבח: ביצה קשה, גבינה לבנה רזה, סלט ירקות עם הרבה לימון סחוט, ערימות של פטרוזיליה ומעט שמן זית… לא רק מרכיבי הבסיס נקצצו בידי הרועדת מהתרגשות הפעם, אלא גם קרובי-משפחה רחוקים יותר כמו גזר, צנון, שום, כוסברה ופטרוזיליה לרוב… כל אלה נערמו לתוך קערה ונאכלו בתשוקה כזאת שנדיר לראות אצל גבר שנשוי כבר למעלה מ 20 שנה…!

והנה גם "טיפ" קולינארי קטן מהסיבוב הספרדי שלי, לכל מי שיזדמן בקרוב לאזור: חפשו בחנויות המעדנים המקומיים (יש גם בדיוטי-פרי בברצלונה ומדריד) מארז של שמן זית מקומי וחומץ חרז המפורסם. לא מדובר במוצרים דיאטטיים כלל ועיקר, אבל באותו מארז הם נמכרים במיכל התזה, כמו בושם יקר. שמן הזית הוא שמן זית ספרדי מעולה והחומץ של חרז מזכיר מעט בלסאמי מצומצם. היתרון כאן הוא באופן השימוש: קחו משטח של ירקות פרוסים (ומן הסתם תזדקקו ללא מעט כאלה לצד הגבינות בשבועות) ורססו אותם במעט שמן-זית ואחר כך בחומץ המעט מתקתק. הטעם נפלא ו… הייתי שמח להישאר כאן ולהמשיך לפטפט, אבל אני עדיין ממלא את המצבר בירקות מקומיים – ולפיכך חייב לרוץ למקרר: יש לי דייט עם גזר.