סופר-הירו
ושוב אני נאלץ לאכזב: לא בגלל שלא שמרתי (יחסית), נמנעתי (רוב הזמן) והתאמנתי (כל אימת שיכולתי) כמו שצריך, אלא בגלל שערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל טרפד השבוע את השקילה שלי וכך לא אדע בכמה ירדתי השבוע (אני בטוח שירדתי, כן?).
בינתיים גיליתי עוד אחת מהמנטרות הקבועות שלנו מתגשמת מול עיני. אני מתכוון לאחת מאותן מנטרות כמו: "אל תהיה רעב", "שתה הרבה מים", "הסתפק בסיבוב אחד על הבופה…", "הרעב מתחיל בראש" ועוד משפטים שמרוב שאנחנו שומעים ואולי אפילו טורחים לדקלם לעצמנו, אנחנו כמעט שלא עומדים על טיבם האמיתי.
כבר שנים אני שומע על "האויבים", אותם אלה ש"אסור להכניס הביתה", בדרך-כלל בלוויית משפטים שנונים כמו "מה שנכנס הביתה ייכנס גם לפה" ועוד. אלא שאז מגיע הרגע שאתה מוצא את עצמך בסופרמרקט בין המדפים, חומד את כל אותם מוצרים אסורים, משכנע את עצמך שזה "בשביל הילדים", שהמשפחה לא צריכה לסבול בגלל שאתה בדיאטה, ובכלל – זה שאתה קונה, לא אומר שאתה אוכל! כי הנה היום כבר התאמנת והקפדת על ארוחה בריאה בכל שלוש שעות ו… אוי, כמה שקרים אנחנו מוכרים לעצמנו כדי שבשעת צרה נוכל לשים את היד על אותם חומרים אסורים. אצל אחד זה יכול להיות נתח בשן שמן שרוכשים "כי צריך משהו טוב על השולחן ביום שישי", אצל אחרת זו יכולה להיות אריזה משפחתית של גלידה "כי מה הילדים אשמים?" – בכלל, ילדים ומשפחה הם תירוץ נהדר: העוגיות המתוקות במגרה הן בשבילם, ממש כמו הגלידה בפריזר, החטיפים בארון ואפילו החלה הטרייה של יום שישי… באמת, אנחנו הרי כל-כך אוהבים את הילדים שלנו עד שאנחנו שוכחים שהורה בריא הוא דבר קצת יותר חשוב עבורם מביסלי גריל למשל.
בואו ונחזור לרגע אל הסופרמרקט כשהעגלה בידיכם והקניות לפניכם.
הנה טיפ קטן שיעזור לכם להתמודד עם שלושת-רבעי השעה הבאות בחייכם: תחשבו כל הזמן על השקילה הקרובה, על התסכול בכך שלמרות שנדמה לכם ש"שמרתם", איכשהו חלף עוד שבוע שבו לא רזיתם, בטח לא כמו שרציתם. למה? כי הקניות של היום הם הבישולים, הקינוחים או הנשנושים של מחר, וגם אם בדיוק סיימתם שבוע מוצלח במסגרת התוכנית, הרי שקנייה לא נכונה בסופרמרקט עתידה לדפוק לכם את כל השבוע הבא!.
הירידה היפה שלכם השבוע כבר נספרה, אבל היא תחשב רק אם לא "תפרגנו" לעצמכם אריזה של גבינה צהובה מול מקרר הגבינות, באגט מאזור המאפייה, חטיף "שהילדים אוהבים" מאזור הנשנושים והקשקושים שאנחנו מוכרים לעצמנו כדי להתקרב אליו.
אם לא הייתי מספיק ברור עד עכשיו, אז כדי שהמקרר, המזווה וכל המגירות שבמטבח לא יהפכו לאויבים מסוכנים, צריך להשאיר להם את כל התחמושת בסופרמרקט.
הבעיה שלי לפחות היא שהקניות עצמן הן מרכיב גדול בהנאה שלי משגרת חיי, ממש כמו בישול ו…כן, לצערי גם אכילה. אדם מסודר שמגיע לסופרמרקט עם רשימה ורוכש רק את הדברים הנחוצים לו, יקל עליו לרזות. מצד שני, לו הייתי יכול להתייחס לאוכל כאל משהו נחוץ גרידא, כנראה שלא הייתי משמין לעולם. וזאת אולי הבעיה של רובנו: ההתייחסות לאוכל כמשהו שצריך לחשוב עליו, להשקיע בו, ליהנות ממנו. מכיוון שאת ההתמכרות להרגשה הזאת קשה להפסיק, ומאחר שאני יודע שהיא שולטת לא רק בתהליך האכילה שלי, אלא עוד הרבה קודם – גם בקניות השבועיות שלי, מצאתי פתרון חלקי: אני מעצים את חוויית הקניה למשל על ידי הפרדת הפירות והירקות מהקנייה השבועית בסופרמרקט. עבור אלה אני הולך לירקן. המחירים גבוהים יותר, אבל כך גם איכות הפירות והירקות – ומקץ חצי שעה של שיטוט בין המדפים ובחירת כל מלפפון כאילו היה תכשיט (הוא רק עולה ככה, לפחות אצל הירקן שלי…), משהו בהתמכרות לחדוות רכישת המזון שלי בא על סיפוקו. כאן אני מרוויח פעמיים: גם ממלא חלק מהחסך הנפשי – וגם ממלא את הבית בידידים תחת אויבים. כך שגם אם גובר עלי יצרי ואני מוצא את עצמי בוהה במדפי המקרר באישון לילה, אני יכול "להתחזר" נניח על תפוח או על יוגורט דל-שומן… נכון שגם הרבה מאלה מחוץ לשעות האכילה שנקובות בתוכנית, אינם מומלצים. אבל איך שרנו כולנו רק לא מזמן, בחג הפסח: דיינו!.