יצאתי לאכול את המנה המותרת שלי בקניון העירוני. בדרך כלל המנה המותרת שלי נקנית במקום קבוע, ביום קבוע ואף נאכלת בשעה קבועה. אפילו מה שאני קונה איננו משתנה כבר שנתיים: ריבוע (הגיוני ומעלה) של עוגת גבינה עם שקדים, או עוגת פרג. קפה הפוך. קניתי את הפריטים בהתרגשות, ארזתי אותם, והתחלתי לחפש את שער היציאה. לפתע נזכרתי שנשארו לי 150 שקל (מתוך 550 שקל שנפרדתי מהם לטובת כיריים למטבח) לבזבוזים. למה לא לפנק את עצמי בכפפות חדשות לחדר כושר?
נכנסתי לרשת הספורט "ורטהיימר". ניגשתי לשני המוכרים שעמדו מאחורי דלפק גדול. ביקשתי שיבדקו האם כרטיס השי המגנטי של ארגון המורים תקף עבור קנייה בחנות. המוכרים מעולם לא ראו אותי לפני כן, וגם לא אמרתי להם מה אני מתכוון לקנות. המתנתי בסבלנות לבדיקת כרטיס השי. לאחר שאחד המוכרים בדק את הענין, הוא הודיע לי שזה בסדר. "אתה מורה לספורט?", שאל הבחור השני… והבחור שטיפל בי ענה לו: "מה נראה לך, לגמרי! הוא מורה לספורט!". באותו רגע נעתקה נשימתי. כל הפלורסנטים של החנות האירו בבת אחת את הגוף שהסתרתי שנים רבות, כאילו כל השמשות והכוכבים של הגלקסיה רצו לחמם אותו באהבה אינסופית. שנים של חיים בתוך תהום פעורה, חיים בחושך, בגוף שמן ובנפש חבולה המתנדנדת בין החלום לבין האפשרות להגשימו – כל אלה נעלמו להם ברגע אחד, והייתי חתיך ורזה בעיני המוכרים, שני בחורים שגילו את הסוד לחיים הרזים ועמדו בתו התקן המחמיר של מכון וינגייט… "לא, אני מורה לאזרחות", גימגמתי בחיוך…
יצאתי מפויס מהחנות, בלי מרירות כלפי כל מה שעשו לי ושעשיתי לעצמי בגלל השומנים. יצאתי מהקניון בלי פחד, קל כנוצה, וברחוב ההומה אנשים הרגשתי את נשיקת העיניים של העוברים ושבים המעריכים את המבנה הפיזי המחודש שלי. שנים של הליכה יומיומית הפכו את כפות הרגליים הקשות שלי לרכות ומרחפות. הרגשתי את המדרכה כמו טרמפולינה שגורמת לי לעוף במין עונג אין סופי, ואז נשבעתי לעצמי לשמר את הרגע המכונן הזה, לפתוח תמיד את חלונות העיניים שלי ולחייך אל העולם.
לאחר מכן, בערב, ניתחתי לעצמי את החוויה, ושאלתי את עצמי, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.. והתשובה שלי הייתה – יום הולדת: ב-1 באפריל לפני 3 שנים, נולדתי מחדש כשנרשמתי לדיאטהקלאב, ולקח לי 3 שנים לשחרר את המרירות, הכעס והכאב של הקילוגרמים הרבים שעטפו אותי. בפעם הראשונה מאז אני בדיאטהקלאב איפשרתי לעצמי להרגיש את תחושת העונג של התהליך שעברתי ועדיין עובר.
אבל אם אחזור להמשך הסיפור: יצאתי מהקניון ושילבתי את החזרה הביתה בהליכה ספורטיבית. הפעם, בדרכי הקבועה על המסלול שהלכתי בו מאות פעמים, הדברים נראו אחרת. אני רוצה לשתף אתכם במה שראיתי באותו יום קסום, שנראה לי אחרת. (מומלץ ללחוץ על כל תמונה – ייפתח חלון חדש עם התמונה המוגדלת, ליהנות מהפרטים הקטנים)
לפניי הלכו שתי יונים. אני הלכתי מאחוריהן, והן גם כן צעדו איתי. האם היונים גם כן עושות הליכה בריאותית?
וזה אחד הפרפרים שירד לרגע לנוח ולשתות משהו (אחר כך התברר לי בחדשות שבאותו יום ריחפו מליוני פרפרים מעל גוש דן). אני מחבר בין היונים לפרפר לבין ההרגשה שלי – הרגשת הריחוף בעקבות המחמאות שקיבלתי, גם לי כמו ליונים ולפרפר צמחו כנפיים ביום הקסום הזה.
בסדרת התמונות הבאה רואים בחור אחד רוצה לעוף, נכנס לגלשן, ואחר כך מצטרף כמו הפרפר והיונים – לחברים שלו גבוה גבוה.. כנראה ביום הזה כולנו מחרפים מאושר 🙂
ואחרי הרגשת הריחוף הזאת, ברזי הכיבוי המכוערים בצידי הדרך, לפתע נראו גם הם מחייכים אליי, כמו כלבים חמודים ששמחים לראות אותי חוגג את יום ההולדת השלישי שלי בדיאטהקלאב..
הנה כלב חמוד עם זנב יפה:
וזה גם כן כלב עם פנים של צפרדע מחייכת לעברי:
כאן רואים עוד כלב – סמכותי משהו – אבל חמוד ומלא הערכה כלפיי העבודה שעשיתי במשך שלוש שנים כדי להפוך ממורה שמן לאזרחות למורה חתיך לספורט…
איך ההרגשה במילה אחת ובתמונה אחת בסיום ההליכה הזאת? "זיקוקים! הראש אולי מבין שזו טעות, אבל בשביל הלב כל יום זה יום העצמאות…" (וכאן נראה לי מתאים להסתכל על התמונה האחרונה כשברקע השיר הזה שאני גם אוהב לשמוע לפעמים באוטו). אפילו העצים הקבועים שאני עובר דרכם מילוני פעמים, הפעם השפריצו לעברי זיקוקים (ממש רואה את תנועת הזיקוקים הזוהרת על הענפים הפורחים בצהוב כתום) ושמחו גם הם ביום הולדתי…
היכנסו לבלוג המלא כאן
www.dieta-club-blog.co.il