ארבע מאות גרם של אושר

מאירועי הפרקים הקודמים: אני מצטרף לדיאטה קלאב בשלהי ספטמבר. בשלושת החודשים הראשונים אני מצליח להפחית ממשקלי כ11.5 קילוגרמים, אבל אחר כך אני נתקע: מעלה קילו, מוריד חצי, מוסיף300 גרם, מוריד 700. לא משמין בחזרה, אבל מדשדש חזק.

בשבוע שעבר ויתרתי על השקילה השבועית. לא יכולתי לשאת את גודל הויתור שויתרתי לעצמי בשבועות האחרונים. אחרי עלייה של קילוגרם שלם, כבר כמעט שהתייאשתי.

נדמה לי שאין שמן שלא מכיר את הרגע הזה, הרגע שבו אתה אומר לעצמך, כועס על אלוהי משקל-היתר: "אחרי כל מה שהשקעתי אני עוד עולה?!" כמו לקוח שצועק בסופרמרקט (בדואר או בבנק) "למה לא פותחים עוד קופות?", והעצבים האלה, שבמקרה של הדיאטה אין לך להפנות אלא אל עצמך, הופכים למרירות שמוצאת נחמה רק בחזרה לאורח החיים הקודם…

אין לכם מושג על כמה הייתי קרוב לוותר הפעם, במיוחד כשלא הייתי סגור אם השבוע האחרון היה טוב או לא: מצד אחד, הקפדתי יותר על תפריט קרוב ככל האפשר לרוח התוכנית, ועל נפילות קטנות ניסיתי לפצות בעזרת אימוני כושר מוגברים. מצד שני, יכול להיות שאותן נפילות לא היו קטנות כל-כך…

זאת ועוד: לפני כמה שבועות שיתפתי את הקוראים בבעיה הגדולה שלי: העובדה שאוכל ושתיית אלכוהול על בסיס כמעט יומי, קשורים קשר ישיר לפרנסתי, ואל רק שאינם נתפסים בעיני כ"אויב", אלא אף שאני מוצא את עצמי נהנה מאוד מהחוויה: כיף להבין בבירה, יין וויסקי, כיף להכיר את השפים הטובים בארץ, כיף להיות אורח רצוי בכל מסעדה, כיף להיות מוזמן לאירועי השקה של יינות לקראת חג הפסח… אללי – הכל כיף בהוויה הזאת, חוץ מלהיות שמן.

כשכבר כמעט השלמתי עם המצב ועמדתי להתקשר לאביבה, המנחה שלנו, כדי להודות על הירידה המשמעותית במשקל שכן הצלחתי להשיג ולהיפרד כידידים, נעור בי משהו חדש, משהו שהעדרו גרם לי בעבר לחזור לסורי. נאחזתי בתוכנית, נאחזתי בכושר, נאחזתי בתקווה להמשיך ולרזות עוד ולמרות שהתחייבות קודמת מנעה ממני להגיע לקבוצה הקבועה שלי ביום ראשון, התייצבתי לשקילה ביום שלמחרת – כשלראשונה אחרי לא מעט שבועות, אני מתוח (בדרך כלל  אנחנו הרי יודעים עוד לפני השקילה אם ירדנו או עלינו).

ציפיתי לגרוע מכל ודיברתי עם נילי, המנחה שהחליפה את אביבה, בקול רך ככל האפשר – מהביקור הקודם שלה זכרתי שהיא קשוחה יותר… אלא שאז נעו הספרות ונעצרו על מינוס של ארבע מאות גרם! ארבע מאות גרם! מה אתם יודעים! כמעט חצי קילו!…

אני מודה שפעם לא הייתי מתרגש מירידות או מעליות של עד קילו לשבוע, אבל הפעם חשבתי שאפרוץ בריקודים (מה שבטח היה גורם לי לאבד עוד מאה גרם לפחות!). עליתי על האופנוע שמח וטוב לב, נתתי זכות קדימה לכל הנהגים בדרך, – גם לאלה שלא ממש הגיע להם, המשכתי הביתה מאושר, ביצעתי עוד מטלה מקצועית שכבר חשבתי לדחות למחר, ואז הבנתי: תחושת ה"היי" הזאת היא משהו שאני צריך להיאחז בו, לזכור, לנצור ולשמור איתי לאורך כל השבוע. בכל פעם שיעמוד מולי פיתוי שמביא איתו סיפוק-מהיר, אני אשתדל לזכור את התחושה הנפלאה של ההצלחה ולהימנע מהפיתוי בשם הרצון לחזור ולהתנסות בה גם בשבוע הבא.

האם האושר הזה יצליח להחזיק אותי צמוד לתוכנית? ליתר ביטחון אני מסיט את התפריט שלי לפריים-לוקיישן על דלת המקרר, מקווה שהציורים המפורשים יגרמו לי לפתוח אותה עד כמה שפחות…