בפגישת הקבוצה האחרונה נשאלתי מהו הדבר שהייתי רוצה לשנות אצלי עד לפגישת השבוע הבא. חשבתי לרגע, וללא היסוס אמרתי: "אני רוצה להיות יותר שמח!", יותר שמח עם ביצוע התוכנית של דיאטהקלאב. "שמתי לב", אמרתי, "שכאשר אני מצליח פחות לרדת במשקל, אני מעניש את עצמי.", וכמובן זה בא לידי ביטוי, לדוגמא, בכך שאני מונע מעצמי לצאת עם אשתי לבילוי, או מונע מעצמי לשבת שעה קלה לקרוא ספר… בקיצור: מונע מעצמי כמעט כל דבר שגורם לי שמחת חיים. לאחר מכן כל אחד מחברי הקבוצה קיבל "משימה" לשבוע הבא. המשימה שלי הייתה לעשות משהו אחד שיגרום לי שמחת חיים, בלי קשר לירידה שלי במשקל.

בדרך הביתה מפגישת הקבוצה, בעודי חושב מה הדבר האחד הזה שאעשה ויגרום לי שמחה, קיבלתי טלפון דחוף מאחותי: "יוסי, אמא מרגישה לא טוב והיא מאושפזת בבית חולים!"… במקום לחזור הביתה נסעתי לבית חולים וולפסון. בדרך עברתי ליד מגרש גרוטאות וראיתי שני גלגלים על החול, הגה, מושב אחורי מונח במהופך, ובמרחק כמה מטרים ממנו שלדה חלודה ורדיאטור מלא כנראה בנמלים. האם אפשר לקרוא לרכיבי הגרוטאה הזאת "מכונית"? ואם כן,  היכן המכונית? כשכל הרכיבים היו מחוברים יחד למערכת שלמה שהמטרה שלה הייתה נסיעה, קראנו לאובייקט הזה "מכונית" והיה לו אפילו זהות משלו: "סובארו". הרגשתי איך שמחת החיים המתוכננת שלי מתפזרת  על הרצפה כמו הסובארו המפורקת הזאת.

בסופו של דבר, אמא נשארה להשגחה ולבדיקות מקיפות, ואני נשארתי במשך אותו לילה ביחד איתה. לאחר שמצבה התייצב מעט, יצאתי להירגע קצת, לחפש קפה, וישבתי כמו ילד עצוב לבד בקפיטריה. בכל יום שני לאחר פגישת הקבוצה, אני חוגג את המנה המותרת שלי. כדי להסיח את דעתי, הרמתי את המבט אל הטלוויזיה התלויה בקיר ממולי.

אתם מכירים את זה שיש דברים שקורים לכם והם כל כך נבלעים ברעש הכללי, עד שאתם לא רואים אותם בכלל? בטלוויזיה היה מישהו מנשיונל-גיאוגרפיק שדיבר על דולפינים. התבוננות בבעלי חיים היא הזדמנות נהדרת ללמוד על עצמנו, להסתכל על השובבות והשמחה שהלכו לאיבוד. אני מדבר, כמובן, על הריקודים המצחיקים של הדולפינים, השפריצים של המים שהם מפזרים סביבם, הציוצים החמודים שלהם. מי לא אוהב דולפינים? כולם אוהבים דולפינים, גם אני. אם שכחתם לנשום, תסתכלו על דולפין. לפני שהוא צולל, הוא לוקח נשימה עמוקה, ואז, בקרקעית הים, הוא עוצר את נשימתו לשתיים-שלוש שניות, ומיד קופץ מעל פני הים לשחרר סילון אוויר איטי וממושך. לכן כשאנחנו רואים ילד עצוב מחייך למראה דולפין רוקד, אנחנו לא שואלים מהי התכלית של דולפין רוקד.

אבל היי, בוא'נה, מה אתה מתבכיין על התוכנית של דיאטהקלאב…. קבוצת התמיכה של דיאטהקלאב לימדה אותך דווקא היום להיות דולפין, שכל התכלית שלו היא שמחה. בסיומו של אותו יום קשה, מול הטלוויזיה, בקפיטריה של בי"ח וולפסון, החלטתי, למרות הכל, ואולי לא כמו שתכננתי, להיות דולפין רוקד: עצרתי את הנשימה שלי לשתיים שלוש שניות, ואז שחררתי את האוויר לאט לאט עם חיוך פתוח ורחב… כן, בהחלט לא מה שתכננתי, אבל היום ובכל יום אעשה את מה שאפשר, בסבלנות, באמונה ובשמחת החיים של התוכנית שתמלא אותי כל השבוע.

פרויקט הדולפין הרוקד
http://www.youtube.com/watch?v=ZSTFtQ7Fn_w#t=108

לבלוג המלא:
http://www.dieta-club-blog.co.il/?p=790