השיפור שאינו נגמר

אתחיל ברשותכם, ללא מילות נימוס (אנחנו כבר מכירים טוב כל-כך) ישר מהמחוגים והספרות: שינוי מינורי אך חיובי נרשם השבוע:300 גרםפחתו ממשקלי ונוספו ל11.300 ק"גשכבר השלתי מעצמי, וביחד: 11.600.

אחרי שבועיים די מופרעים וללא שקילה, אני מודה שעליתי על המשקל בחשש, מוכן לקנות אפילו שמירה על הקיים, והנה בכל זאת ירידה. האם התחלתי להפנים את הרגלי האכילה הנכונה של דיאטה קלאב עד כדי כך שאפילו בשבועיים מבולגנים מעט נשמרת הירידה?

הלוואי שהייתי יכול לענות על השאלה הזאת בחיוב, ועל כך רציתי לכתוב הפעם, כי מני ובי, תוך כדי שיחה בקבוצה השבוע, התברר עד כמה הסכנה הכי גדולה שאורבת לכולנו היא ההנחה שרכשנו כבר כלים מספיקים כדי שתהליך ההרזיה יקרה מכוח האינרציה…

"אז מה? אתם רוצים לומר לי שזה לכל החיים?" שאלה בדמעות של ממש אחת מחברותיי לקבוצה, דווקא אחת שאת עודף המשקל המינורי עד אפסי שלה הייתי קונה בשתי הידיים. ונענתה כמעט פה אחד: "כן".

הביטו בעצמכם, בעצמנו, בראי ההיסטוריה: כמה שנים אנחנו נלחמים כבר בעודף המשקל, מנצחים פה ושם בקרב רק כדי לחשוש מתבוסה במערכה? כמה שנים שבהם אנחנו מתייסרים מבלי להבין שהאויב שלנו לא נמצא מאחורי דלתות המקרר או המזווה, כי אם בחלל שבין שתי האוזניים שלנו? אביבה, המנחה של הקבוצה שלנו (ושמא עלי להוסיף: המנחה הנערצת של הקבוצה שלנו!) טוענת שדרך השמירה על המשקל היא הצליחה להשיג שליטה בחייה בכלל – ושהשליטה הזאת שפתחה בפניה עולם של אפשרויות חדשות, היא המתנה האמיתית של התוכנית ולא רק המשקל החדש והתקין. "אני עוד זוכרת איך כל בילוי שלי פעם היה רק סביב האוכל" היא משחזרת, וכולנו מהנהנים בהסכמה, כי הנה רק לפני חמש דקות כשהדיון דעך מעט, מצאנו את עצמנו, כל אחד בגזרתו, חושב כבר ש"איזה כיף שבעוד שבוע/שבועיים/חודש (סמנו את התשובה הנכונה) יש לי יום-הולדת/נישואים/חופשה/נסיעה לחו"ל (כנ"ל) ואפשר יהיה לחגוג קצת על …….. (כאן, אנא השלימו בעצמכם את החסר, שכן אני נאמן לכללי הקבוצה שאוסרים על הזכרת שמות מאכלים…).

תרבות הבילוי הזאת שנשענת רק על אוכל ומעידה טוב מכל שהויכוח הפנימי עדיין ניטש בעוז בקרבנו, היא אולי נושא לדיון אחר, בינתיים אני עסוק בלהפנים את מה שברור לי כבר מזמן: המאבק הזה הוא מאבק לחיים, תרתי משמע.