אני יושבת בביתי. שבעה, מרוצה, כרסי הנפוחה, מהלכת בגאוה לפני וטעם 2 הפיתות בטאבון וטעם הלחמניה הטריה, עדיין בפי.

שנים, כבר לא אכלתי לחמניה ופיתה חמה מהטאבון ושנים שלא אכלתי לחם בכזו מהירות ובכזו ערגה ותאבון.

כדי להרגיע אותי ((האמת- איני נבהלת ממה שאכלתי. אני מאמינה שמפעם לפעם, מותר לסטות מהכללים (רציתי לכתוב "מותר לחטוא", אך למה לראות בזה חטא????????????) ובלבד שזה ישאר מפעם לפעם ובלבד שזה יעשה במודעות אמיתית של "רק הפעם".)) וכדי לפייס אתכם כדי שלא תרצחונו במחשבתכם, אספר לכם, שמאז כתבתי לכם בפעם הראשונה, כאן בבלוג זה, על היותי שמנמנה עם אופק לשמנה, ירדתי בדיאטה של דיאטהקלאב, כבר כמה ק"ג (מקוה שאכילתי הערב לא תשנה את המאזן בצורה מהותית) ואני מתחילה להראות נחמד. הג'ינס מתחיל לעלות מבלי להיות צמוד מידי. החולצות מתחילות לעלות, מבלי שהבטן תציץ כל כך וזה טוב לי ונחמד לי וכשאני נעמדת ליד הראי, לבושה בבגדי ובודקת את מראי מכל צד אפשרי, הבבואה המשתקפת אלי, כבר מתחילה קצת, להזכיר לי את חברתי (אני) משכבר הימים.

לפני כמה ימים, קראתי בעיתון כתבה על מצב ההשמנה של אנשים קשי יום ולצערי, הכתבה לא גילתה לי את אמריקה. אני מכירה מקרוב, כמה משפחות הנימנות עם ההגדרה של "אנשים קשי יום ונתמכי סעד". ולא פעם ולא פעמיים, שמעתי מהם על מוצרי המזון שהם קונים לביתם ובעיקר כשקצבת הביטוח לאומי נגמרת-  הפסטה, תפוחי האדמה, האורז והלחם מהווים חלק עיקרי באוכל, כי הם מאכלים משביעים ויחסית לא יקרים. בעבר, כששאלתי ומה עם פירות וירקות, התשובה היתה- הם יקרים.

עכשיו, לאחר שטרפתי את 2 הפיתות בטאבון ואת הלחמניה הטריה, אני, חושבת לעצמי- שזה דוקא טעים לאכול את המאכלים הללו והם מה זה משביעים וממלאים ועושים תחושה של חום בגוף ושמחה בנשמה. אז מה אם זה משמין קצת?

אבל, הרגע עבר והקול שבראשי מזכיר לי את רצוני להיות מחוטבת למראה ואת כל היתרונות שבכך ואני אומרת לעצמי שהיה טוב וטוב שהיה. מעכשיו, חוזרת לדיאטה.

חוזרת לדיאטהקלאב ולקבוצת התמיכה.