(ניתן להיכנס לבלוג החדש כאן)

בימים אלה אני מסיים השתלמות מורים שהחלה בקיץ, אחת לשבוע, בירושלים. בסדנה האחרונה שעסקה בשחיקת מורים, המנחה הקרינה שקף על הקיר. "מה אתם רואים?". הסתכלתי… שיט, אני לא רואה כלום! הרכבתי את משקפי הראיה שלי, אבל עדיין לא ראיתי דבר מלבד ריבוע לבן ובוהק. אחת המורות הרימה את קולה ואמרה למנחה שהיא כנראה שכחה להציג את השקף שהתכוונה להראות לנו. תסתכלו טוב, המנחה אמרה בתגובה, התמונה מתארת עגור לבן בשלג.

ואכן, כשהתאמצנו ראינו את קו המתאר של גוף העגור ועוד קו שסימן את המקור שלו.  אחר כך, המנחה סיפרה על מקורה של התמונה. נזירי זן ביפן מאמנים את כוחם הרוחני באמצעות חידת זן (קואן) שתפקידה הוא למוטט את חומות ההפרדה שבני האדם עושים בין "החשיבה המודעת" שלהם לבין "החשיבה הפשוטה והטבעית" שלהם.

אז מה אומרת לכם החידה "עגור לבן בשלג"? מורה אחת אמרה שהחידה הזאת באה ללמד אותנו כמה דק הגבול בין מציאות ואשליה… טעית, אמרה המנחה. מורה נוספת אמרה שהעגור מסמל את היכולת שלנו להתאחד עם הסובב אותנו… שוב טעות, אמרה המנחה בחיוך. מורה אחד (הזכר היחיד הנוסף שהשתתף בסדנה מלבדי) אמר שהדימוי מסמל את תעתועי השכל המפריד שלנו, ושבעצם העגור הוא השלג והשלג הוא העגור, כי הכל אחד… טעית גם אתה.

כולכם טעיתם כי נפלתם למלכודת "החשיבה המודעת". העגור הלבן על השלג, שמעתי את המנחה אומרת, נוצר כדי לגרום לנו ליפול למלכודת החשיבה המודעת הזאת. רק אחרי שמבינים שפתרון החידה הוא שאין משמעות סמויה לדימוי העגור הלבן על השלג, ושהעגור הלבן על השלג הוא בסך הכל עגור לבן העומד על השלג, ללא כל פרשנויות נוספות, מצליחים להתקדם צעד נוסף בדרך אל ההבנה המלאה. העגור הלבן בשלג מטרתו למוטט לנו את החשיבה המודעת והמיופייפת ולהשאיר אותנו עם החשיבה הפשוטה והנקייה ללא כל פרשנויות.

ואז המנחה קישרה את העגור הלבן שבשלג לתופעת השחיקה שלנו כמורים. היא אמרה שאחת הסכנות של כל מורה שמלמד במשך שנים היא השחיקה. מורים רבים שאני מכירה, היא אמרה, הם מורים מצוינים, אוהבי אדם, אוהבים את מה שהם עושים, אבל רק מעטים מהם אינם מתוסכלים, אינם שחוקים, שבאים בכל יום לבית הספר עם עיניים בורקות וחיוך פנימי שמקרין החוצה כמו שמש, גם כשקשה.

המטרה של הסדנה הזאת היא למחוק את מילון המושגים המיופייף שרכשתם במהלך חייכם המקצועי כמורים: "הכלה", "הקשבה", "התלמיד במרכז", "פוטנציאל", "אקלים מייטבי", ועוד עשרות מושגים שכלתניים שהומצאו בחשיבה מיופייפת ומודעת איפשהו במגדלי השן של משרד החינוך. אם תצאו מהסדנה הזאת עם חשק לחשוב מחדש: פשוט, נקי, טהור, ללא קישוטי השכל והמילים היפות שאתם מדקלמים בלי סוף במשך שנים, הצלחתי, היא אמרה. קול מחיאות הכפיים הממושך היה התודה שהענקנו למנחה בסיומה של הסדנה.

בשלב הזה אני כבר הפלגתי במחשבתי וסקרתי את התהליך שלי בדיאטהקלאב. בקבוצות התמיכה שהשתתפתי בהן מרבים לתת את "העצות הנכונות" והמתאימות, באמת מכל הלב, מדברים בשפה אחידה, "התארגנות ותכנון", אסטרטגיות שונות כמו "כיס ימין וכיס שמאל", וכו'. בקבוצות אנחנו עושים תהליך חשוב של חשיבה מודעת, מבררים את המושגים והעקרונות הנכונים שהפנמתם תגרום לנו לעשות תוכנית כוללת, דרך חיים שתוביל אותנו לאורח חיים בריא לכל החיים.

לאחר שלוש שנים בדיאטהקלאב אני יכול להגיד שנפלתי למלכודת העגור הלבן בשלג. אבל במקום לעשות את המעבר מהחשיבה המודעת בקבוצה אל העולם הממשי בבית, הרבה פעמים העדפתי להשאיר את ההפרדה הזאת עומדת בעינה, ואף להעמיק אותה. דוגמא: הצד האוהב והחומל שבי נחשף בקלות בקבוצה כלפי עצמי וכלפי אחרים, ורגע אחרי, כשאני חוזר למעגל המשפחה והעבודה שלי, שאיננו קבוצת תמיכה של דיאטהקלאב, אני מהר מאוד חוזר לאטימות הלב שלי כלפי עצמי, למאבק, לתחרות, לאנוכיות.

כשכתבתי שהסוד הגדול שגיליתי לגבי הדרך שלי בדיאטהקלאב הוא שאין דרך, כלומר שהדרך שלי היא ה"אין דרך", התכוונתי לעגור הלבן בשלג. אני חושב שההיצמדות למושגי הדרך שלי בדיאטהקלאב  הייתה כל כך חזקה, עד שהדפתי "צחנת דרך" ברדיוס של כמה עשרות מטרים סביבי. כשאני רושם במשך 3 שנים כל מה שנכנס לי לפה, נודפת ממני צחנת הדרך. במקום שהחיים יהיו המרכז, הרישום של הדברים שנכנסים לי לפה הם המרכז. זה כמו לחוות בר מצווה של הבן שלך  דרך עדשת מצלמת הוידיאו המתעדת כל רגע של האירוע מבלי לחוות את האירוע באמת. כל מאכל או פירור שנכנס לי לפה, הייתי מוכרח בלייב להקליד בתוכנת אקסל בתוך הסמארטפון שלי. צחנת הדרך שלי גם באה לידי ביטוי בדברים קיצוניים נוספים שיפה להן השתיקה כעת במסגרת הבלוג הזה…

ישבתי כמה רגעים בנחת, עצמתי עיניים, הקשבתי לנשימה… זאת ה"אין-דרך". כל יום: שש ארוחות לא פחות ולא יותר, כל יום 2 ליטר מים, כל יום הליכה מהירה, כל יום בוקר התארגנות להמשך היום, בלי פרשנויות, באופן אוטומאטי, כמו שמצחצחים שיניים ורוחצים פנים בכל בוקר, כל יום להתחיל מחדש…פקחתי את העיניים, התבוננתי באור החודר מחרכי התריס בחלון, הרפיתי מעומס העבודה, מדאגות היומיום, מכל דבר שאיננו האור הזורם דרך חרכי התריס אל העיניים שלי.

זאת האין-דרך. לא סתם "אין-דרך". זו הדרך שלי. להסתכל על כל דבר באופן פשוט, נקי, ללא פרשנויות ורעשים מיותרים כמו תמונת העגור הלבן שעומד סתם כך בשלג. בכל יום להתחיל מחדש את התוכנית של דיאטהקלאב, עם ברק בעיניים, כמו מורה חדש שנכנס לכיתה בפעם הראשונה, לפני שנפשו הוכתמה במיליוני מושגים וטכניקות, ככה פשוט, לעמוד פנים מול פנים מול הריח של הכיתה, של מעילי הגשם הרטובים, של העיניים שמולו שמצפות ממנו להיות קרן השמש החמימה בכיתה הקרה והמנוכרת הזאת.