ישבתי בקבוצת תמיכה יחד עם חברי לקבוצה. אחת מחברות הקבוצה סיפרה על מקרה פעוט ולא מהותי שקרה לה ומשתתפת אחרת אמרה שהמקרה מזעזע אותה.

לא כל כך הבנתי מה מזעזע במקרה ולכן שאלתי את המזועזעת לפשר הזעזוע ולאחר ששמעתי תשובתה, שאלתי האם המילה "זעזוע" אינה מידי קשה ונוקבת לתיאור התחושה שהרגישה, אך המזועזעת עמדה על שלה כי היא הזדעזעה ומי אני שאספר לה על תחושתה והודיעה ואמרה לי שעלי להיות אמפטית כלפי תחושתה ולכבד אותה.

איני יודעת אם הנכם מסכימים איתי, אך שפה ככל שיש בה יותר מילים המתארות את קשת התחושות שלנו, היא שפה יותר מתקדמת ומאפשרת לדובריה להגיע לרבדים עמוקים יותר בנפש האדם וליכולת שכלית גבוהה יותר.

המילה זעזוע, היא מילה קשה. לפניה ניתן לומר: איני חש בנוח עם הדבר, קשה לי עם הדבר, רע לי עם הדבר. אני מזועזע- זו ממש תחושה קשה שבה הננו מזועזעים- מישהו מנענע אותנו בכוח ללא שליטה שלנו על עצמנו- "לזעזע את אמות הסיפים"- ראה מקרה שמשון ודלילה. ( דרך אגב- מעניין האם שמשון היה צריך דיאטה ועוד יותר מעניין האם דלילה, היתה שמנה בצעירותה, הלכה לקבוצות תמיכה להרזיה בטוחה בדיאטהקלאב, עשתה דיאטה, רזתה והפכה להיות המבוקשת של העיר??????????? מעניין! J).

לפני שנים קראתי, על היות התקופה, תקופה מצמצמת מבחינת השפה. כולנו ממהרים לדבר הבא ולכן הכל מתומצת ושטחי. האינטרנט, הטוויטר, הפייסבוק והדברים האחרים שעזרו לנו להגיע לכך.

איננו מכירים יותר את המילים: "מעוניין, רוצה, רוצה מאוד, מתחשק לי וכו'", אנחנו מכירים את הביטוי היחיד "בא לי".

"מה שלומך?" בעבר זה היה- ככה ככה, בסדר, די טוב, לא כל כך ועוד. היום זה רק "הכל בסדר" ואני שואלת הכיצד יתכן שיש מישהו שהכל בסדר אצלו, הכל???????!

בעבר, עשינו, דיברנו, הלכנו….היום זה, "כאילו עשינו, כאילו דיברנו, כאילו הלכנו". בעבר הוא עשה, הוא אמר…. היום, הוא כזה עשה, כזה אמר… ואני תמיד שואלת את עצמי: "אז האם הלכנו או כאילו הלכנו, האם הוא עשה כזה או עשה אחרת".

בעבר,  ה"אושר" סימל תחושה נשגבת שאם חווית אותה, זה היה לעיתים רחוקות וברגעים משמעותיים בחיים. היום כולם מאושרים כמעט כל הזמן וכשאתה אומר שאינך מאושר, אבל בסך הכל טוב לך ומעניין לך בחיים, אומרים שאינך רואה את חצי הכוס המלאה.

בעבר, אהבת מתי מעט של אנשים קרובים אליך ביותר וחיבבת הרבה אנשים מסביבך. היום כולם אוהבים את כולם. כולם אחים. אבל בעבר, השכנים הכירו את שכניהם וחיבבו אותם והיתה עזרה הדדית, גם אם עד גבול מסויים, היום כולם אוהבים את כולם, אך אינם מכירים את שכניהם וגם אם יראו אדם מוכה ברחוב, מעטים יגשו לעזרתו.

קשה היה לי לראות עד כמה צמצום השפה, מביא גם לצמצום התחושות ועם זה להתרחקות שלנו מעצמנו.

כששאלתי את אותה משתתפת מה התחושה אצלה שבאה אחרי זעזוע היא ענתה לי "הרס".

אותי זה מפחיד.

ואתכם??????????????.