כדרכי בקודש, הייתי היום בקבוצת התמיכה שלי בדיאטהקלאב וכדרכו של עולם, היתה מישהי שביקשה עזרה. היא התחילה לספר על עצמה ועל בעיית האוכל שלה, אך להפתעתי, שלא כמו במקרים אחרים, הא סיפרה את סיפורה בלשון רבים: "אכלנו.. ולא הצלחנו…היה לנו קשה" וכן הלאה וכן הלאה.

מה אומר לכם ומה אספר, בתחילה לא הבנתי מי אלו "האנחנו שאכלנו, שלא הצלחנו", בהמשך, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.

יש פעמים, שאני רוצה לרתום אנשים למטרה מסויימת ואז הנני נוקטת בלשון רבים- במשמעות של שיתוף, הבנה והליכה ביחד. אבל, כאן, אין רתימה למטרה.

יש אנשים שמספרים על דברים שעשו, או על חוויות שעברו, לא בלשון יחיד, אלא בלשון רבים. בכך, הם מנסים לחלק אחריות וחוויות עם אחרים. אך כשהפעולה שעשו, יכולה להעשות רק על ידם, כמו לאכול את מה שאכלו, או שהחוויה שעברו יכולה להחוות רק על ידיהם, כמו שהיה להם קשה, המשמעות של נקיטת לשון רבים היא רצון לברוח ולא להתמודד, רצון להתנער מאחריות.

כשהסבתי את תשומת ליבה של מבקשת העזרה לנקיטתה בלשון רבים, היא אמרה בפליאה גדולה שלא אמרה כך וכשכולם חיזקו דברי, היא הביעה פליאה עצומה על כך ואמרה שלא היתה מודעת כלל לצורת התבטאותה בלשון רבים.

ואני שואלת את עצמי, האם עד כדי כך, אנחנו בורחים מעצמנו?, האם עד כדי כך, איננו מקשיבים לגופנו, למחשבותינו ולבפנים שלנו? האם גם אני כזו?

מפחיד!!!!

ואנחנו רק מדברים על אוכל.