כשהתחלתי ללכת לקבוצת תמיכה של דיאטהקלאב, חשבתי היטב, האם מתאים לי הקטע הזה שאצלם האדם הפרטני עומד במרכז, שהוא חלק מקבוצה שמורכבת מאנשים כמוהו ושבעצם כשהוא מספר על קשייו ומצוקותיו, כמו לפעמים על שמחותיו והצלחותיו, הקבוצה שהוא חלק ממנה, תומכת בו, מרימה אותו על כפיים, או מריעה לו כפיים.

אני יודעת, כי אכילת יתר, אצל כולנו, היא לא הבעיה, היא הסימפטום, היא הזרקור שמאותת שיש בעיה.

יש כאלה, שכשרע להם- נפגעו ו/או כועסים ו/או עצבניים, הם מחפשים את האוכל לנחם אותם- אולי כשהיו קטנים, אימם נתנה להם אוכל כפיצוי (זוכרים את כלבתי?).

יש כאלה, שכשהם מתוחים, דואגים ולא רגועים, הם מחפשים אוכל שיחמם אותם וירגיע אותם.

יש כאלה, שכשהם צריכים להתרכז, האוכל עוזר להם להתרכז יותר.

יש כאלה, שכשהם עייפים, האוכל עוזר להם להיות עירניים ולמשוך עוד קצת זמן.

יש כאלה, שכשמשעמם להם, הם פונים לאוכל, שימלא את הזמן המת שעובר לאט, ללא עניין. משהו להתעסק בו.

וכנראה יש עוד.

אומרים שיש אנשים שאוהבים אוכל טוב ולכן הם אוכלים. אבל, לי זה ברור שזה רק תירוץ. כל אחד מאיתנו, אוהב משהו מאוד, אבל זה לא אומר שהוא קונה אותו כל הזמן והרבה, או צורך אותו כל הזמן והרבה.

אני, למשל, אוהבת דברים יפים- אומנות יפה, תכשיטים יפים, בגדים יפים, בתים יפים, פרחים מיוחדים- האם זה אומר שאני כל הזמן קונה אותם?! לא!! אני רואה, מסתכלת וממשיכה הלאה. אני יודעת שבעולמנו, אין כמעט סוף, ליופי ולאיכות וזהו מירוץ שמי שמתחיל אותו, סופו להתאכזב. אז מדוע האוכל שונה??????????

אני עדיין תוהה עם עצמי וחושבת- האם אני זקוקה לקבוצה שתעזור לי להשיל ממשקלי את ה- 10 ק"ג המפרידים בין היותי "מלאה" לבין היותי "מעוצבת וחתיכה". אני עדיין תוהה.