בילדותי, הייתי לא רזה, לא שמנה. כזו בסדר.

בשנת שירות שמנתי מאוד. הניתוק מהבית, כך באבחת סכין, היה לי קשה. גם לא כל כך הרגשתי עניין ומיצוי שליחות במה שעשיתי והפתרון היה "אוכל". אני זוכרת שאפיתי עוגה והעוגה נשרפה כמעט כליל. ישבתי בדירה שבה גרתי, ואכלתי מבלי להתבלבל, את כל העוגה השרופה. כשגמרתי, נגעלתי מעצמי.

חזרתי הביתה, לא עשיתי דיאטה, רק הקטנתי את הארוחות והפסקתי לאכול ארוחת ערב. ירדתי המון ונראיתי מצוין.

כך עברו להם שנים ויום אחד חליתי בוירוס או חיידק, משהו לא מזוהה והתחלתי להקיא, החום עלה ואושפזתי בבית חולים. כעבור 3 חודשים, החלמתי כשאני רזה, חתיכה אמיתית. אבל מאותו הרגע, הגוף לא הפסיק להיות רעב (הגוף?- האם זה לא אני?? האם אני בורחת מאחריות? אולי? כנראה שכן!) וכך מבלי ששמתי לב, עליתי 5 ק"ג ואז עוד 5 ק"ג ואז עוד קצת ולפתע אני שמנמונת על גבול השמנה.

התחלתי לעשות דיאטה לבד, ירדתי 3 ק"ג וזהו!! לא הצלחתי לרדת יותר. רציתי, אבל לא הצלחתי.

סיפרו לי שיש "דיאטהקלאב" ושכדאי לי לנסות את הדרך שלהם ואני, מה יש לי להפסיד?! או שאצליח לרזות, או שלא. אז הלכתי.

הלכתי, שמעתי, ראיתי ו….

המשך יבוא.