למי קראת שמן?

ונעבור הפעם היישר אל כתבנו בחזית המלחמה בקילוגרמים המיותרים: קילו אחד ושלוש מאות גרם! הקוראים הוותיקים וודאי זוכרים איך הצהרתי בפעם הקודמת על נסיגה של8.700 קילוגרמיםבמשקלי, ואיך אחרי כמה ימים של סנדביצ'ים, פיש אנד צ'יפס – והגרוע מכל – בלי אימונים סדירים בלונדון, בירת הממלכה המאוחדת, ייחלתי רק שבתום שבועיים אשיל ממשקלי300 גרמיםש"יעגלו" את הירידה לתשעה קילוגרם והנה…

אני מגיע לשקילה שלפני המפגש, נעמד על המשקל, מחסיר פעימה – והמחוג נעצר על125.1 קילוגרמים! כן כן, בדיוק עשרה קילוגרמים פחות ממשקלי ההתחלתי! עשרה קילוגרמים בעשרה שבועות!

מרוב "היי" אני לא מצליח להתרכז במהלך מחצית השעה הראשונה לפגישה… וכשאני שב להתרכז בחבריי היקרים, אני למד שאחת מהם נעלבה עד עמקי נשמתה מהערה שזרק לה אחד ממעסיקיה, הערה תמימה לכאורה, אך גם כזו שבטון מסוים ובפרשנות מאוד רחבה, עלולה הייתה להישמע כהערה לגבי ממדי גופה הנדיבים. אוי, כמה שהיא נעלבה… מני ובי מתברר שאין כמעט אחד מאיתנו שלא חווה את אותו עלבון, מה שמעורר מיד דיון ער ודו-קוטבי: מצד אחד, כולנו מסבירים לה שבנסיבות העניין, כפי שתיארה אותן, אין כמעט סיכוי שמשמיע האמירה הפוגענית (שהציע לה ללכת ברגל מרחק של כעשרים דקות במקום לקחת מונית) רמז, חלילה, לעובדה שהיא צריכה לעשות יותר ספורט. מצד שני – אין אחד מאיתנו שלא נושא בליבו צלקת מעלבון דומה. אצל אחד זו מישהי שסירבה לצאת איתו, אצל האחרת זה זיכרון של החתיך של השכבה שלא ראה אותה ממטר, אצל השלישית אלה מדי עבודה שהתבררו כצרים ממידותיה הטובות, אצל הרביעי מדובר באביו שלא פסק מלהציק לו על משקלו החורג – וכך הלאה, כל אחד והצלקת הפרטית שלו.

במקרה שלי, הצלקת האישית שלי היא כה כואבת (ומבלי לפרט, אסביר כי מדובר במישהי שהייתה יקרה ללבי אך מעולם לא ראתה אותי כגבר, אלא כידיד השמן שלה, או במילים אחרות: לא בן-זוג פוטנציאלי), עד שאיני מסוגל להרחיב אפילו מעבר למה שנכתב בסוגריים, ולכן אני מהנהן בחיבה כלפי מי שזה עתה פתחה בפנינו את סגור ליבה ומתכנס לתוך מחשבותיי:

האם יכול להיות שאנחנו, האנשים הסובלים מעודף משקל, הפכנו לרגישים מדי עד שאנו מפרשים כל אמירה או התנהגות תמימה כמשהו שנועד לפגוע בנו?

האמת היא שאנחנו לא צריכים: אף אחד לא צריך לפגוע בנו כדי שנרגיש רע. די לנו בפרסומות, בסדרות הטלוויזיה ובסרטי הקולנוע שמציגים מולנו מראה של אנשים "אידיאלים": יפים ורזים (בין פרסומת לבורקס-מוכן לפרסומת לממרח בטעם שוקולד כמובן…), כדי שנרצה לבלוס מעתה ועד עולם: שהרי אם כאשר אנו "שומרים" אין אנו מצליחים להתקרב לאותו "אידיאל", מה הטעם לענות את עצמנו?

ולכן, מקץ עשרה קילוגרמים פחות, השאלה שמעסיקה אותי יותר מכל היא האם אצליח להיפרד לא רק מהקילוגרמים העודפים, אלא בעיקר מהמטען הרגשי שנלווה אליהם?

על כך אני מודה שאין לי תשובה, ולפיכך כל מה שנותר לי הוא להיאחז בהרגשה הטובה של ג'ינס שאינם "חונקים" את מותניי למוות, בתחושת הקלילות שקפצה עלי, בפרידה מתחושת השובע המוגזם שנהגה לייסר אותי בערבים, מההרגל להתחמק מכל מראה ש"אורבת" לי בכל חלון-ראווה…

אני נאחז בכל אלה וניגש להכין לעצמי סלט ירקות מנחם, ללגום עוד צלחת מרק, לאכול עוד סנדביץ' מלחם קל, לשאוף אל הקילוגרם ה- 11 שיגרע ממשקלי העודף, ובעיקר לקוות שיחד עם תיקון הגוף יגיע גם תיקון הנפש: זה שבלעדיו שום דיאטה לא תהיה מוצלחת לעולם.