אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אבל למה לעזאזל הם חייבים להיות קטנים כל-כך? מה כל-כך קטן, אתם שואלים? ובכן מה שקטן מדי הוא השינוי במשקלי השבוע, בסך הכל מאה גרמים של ירידה. 100 גרם, אתם מבינים? לאורך כל השבוע אני נזהר ונשמר, כמעט בלי "נפילות", מתאמן יפה בחדר הכושר, נעמד על המשקל מתוך רצון לראות ירידה משמעותית והנה, 100 גרם… חצי חבילת חמאה שאסורה עלי בתכלית האיסור…

כן, אני יודע, לכאורה הייתי אמור להיות מרוצה מהמשך מגמרת הירידה שמתקרבת כבר ל 3 קילוגרמים שלמים, רק שאני, מה לעשות סופר קלוריות וחולם על קוביות…

לכן כשאביבה, המנחה מ"דיאטה קלאב" מבקשת מכל-אחד מחברי הקבוצה לתאר במשפט או במילה אחת את תחושתו לאחר השקילה, אני בוחר ב"מאוכזב".

האמת היא שאני מאוכזב בעיקר מעצמי, שכן בעת ארוחת השבת אצל חמותי, שמרתי אמנם על עיקרית של דג עם ירקות בתנור, אבל המושט היה נעים כל כך שמיד לקחתי לי עוד אחד. גם כאשר נגמר בקבוק השרדונה שעל השולחן וחמי שאל אם לפתוח גם בקבוק אדום אחד, לא נעמדתי על רגלי האחוריות והודעתי ש"בשבילי רק סודה", אלא לקחתי חתיכה קטנה משניצל העגל, כי אחרי הכל – הקברנה סוביניון מתאים מאוד לבשר עגל…

הנה לכם כל הייאוש כולו בכוס-יין: כל השבוע אתה שומר ונשמר, מחזק רגעי משבר באיזה יוגורט דיאט או בפרי, והנה דווקא "בקטנה" נפלתי. זה אפילו לא שאכלתי "כמו פעם" עד להתפקע, אבל הנה כי כן ארוחה קטנה אחת שמסתבכת, מפרידה בין ירידה נאה של קילוגרם בשבוע, לבין זו, המתונה מדי, של מאה גרמים בלבד.

מהשיחה בקבוצה מתברר שאני לא היחיד שסוחב עמו דברים בבטן, תרתי משמע. אחת החברות מבקשת עזרה במציאת המוטיבציה שחסרה לה כדי לרזות. כל שאר התחומים בחייה דווקא הסתדרו לאחרונה: חתונה, לידה, עבודה – ומרוב אנרגיות שהיא משקיעה במקומות אחרים, לדיאטה לא נשאר. חברי הקבוצה מנסים לעוץ לה עצות, שתיים מהן, אחת טכנית והשנייה עקרונית, קונות גם אותי: הראשונה היא פשוט לרשום, להיכנס למוטיבציה דרך הטכניקה: רישום של כל מה שאוכלים באותו יום נתון ושליחה ל"מבוגר אחראי" בסוף כל יום, מונעת מאיתנו ליפול בשטויות. העצה השנייה נגעה לתחום הרגשי. מסתבר שאנו, המאותגרים מבחינת משקלנו, נוהגים לגעור בעצמנו חדשות לבקרים. אם ההשמנה נחשבת לתופעה לא רצויה, הרי שיש לה שתי תרופות: הראשונה היא לאכול פחות ולהתאמן יותר מתוך מטרה, הפוך לגמרי לחשבון הבנק שלנו למשל, להיכנס ל"מינוס", חוסר שמשמעו ירידה במשקל. הדרך היחידה היא להודות שאתה כנראה לא עושה את מה שצריך לעשות ופשוט לכעוס על עצמך נורא… ברגע הראשון זה נשמע אידיוטי, אני יודע. אלא שאני מבקש מכל קורא שמן כרגע להשפיל את מבטו לכיוון נעליו (אם אתם רואים אותן, סימן שהמצב לא עד כדי כך גרוע…) ולחשוב כמה דקות, שעות, ימים, חודשים ואף שנים, הוא בזבז בלכעוס על עצמו… כשחושבים על זה כך, זה כמעט נורא: אפילו אני, טיפוס שמח בדרך כלל, ביליתי חלק ניכר מחיי הבוגרים בכעס על עצמי על שאני לא עומד בפיתויים הקולינאריים שמסביבי. את המקום הכועס הזה, מציעים החברים בקבוצה, מוטב לקחת למקום נינוח יותר, שמח, כזה שבו אתה עושה טוב לעצמך. כלומר – לא "לריב" עם עצמך שלא לתקוע עכשיו פרוסת עוגה או שווארמה, להיכשל ואז לכעוס על עצמך, אלא לחשוב חיובי – במקום על מה לא, על מה כן: למשל – בוא ואכין לעצמי עכשיו סלט ירקות מפנק קצוץ דק – ואפילו אצ'פר את עצמי בכפית קטנה של טחינה און טופ… מה יש? לא מגיע לי, בחור נחמד שכמוני?

כך בהרגשה חיובית כמעט בעל כורחי, חזרתי מהמפגש הביתה. ערבים שכאלה, אחרי אכזבה בשקילה (ולחילופין, גם אחרי הצלחה גדולה) הם מועדים לפורענות. הלוגיקה של השמנים גורסת ש"אם שמרתי כל-כך יפה כל השבוע ובכל זאת לא רזיתי, מה הטעם שלא לאכול כל מה שאני רוצה?" מכאן הדרך לתהום קלורי קצרה עד אימה… לכן נכנסתי הביתה במוד חיובי, חתכתי לי מלפפון וגזר, התפנקתי בביצה קשה עם מעט גבינה על פרוסות לחם קל ואפילו החלטתי מראש שכיוון שויתרתי על "ארוחת הנקמה" שארבה לי, אני מצ'פר את עצמי בשבעה(!) אגוזי קשיו כקינוח…

אכלתי, שבעתי, נרגעתי – ובאשר לאותם מאה גרמים מעצבנים, אני מקווה מאוד לצרף אותם לקילוגרם (לפחות) שאשיל ממשקלי עד לשקילה הבאה. רואים? כבר התחלתי לחשוב חיובי…