חשבתי לעצמי, איך אוכל למצוא שיטה שתפתח אצלי את מנגנון דחיית הסיפוקים המיידיים, לטובת הסיפוקים לטווח הארוך, שכן מלכודת הפיתויים שאני נופל אליה מדי פעם – נובעת מהקושי לדחות סיפוקים מידיים. בקבוצה שלנו דיברנו על "עצור", סוג של השהייה שצריך להגיד לפני שנוגעים בפיתוי אסור. אבל זה לא מספיק מוחשי עבורי להגיד "עצור", ולכן המצאתי את "הכספת":

בתמונה אתם רואים קופסת נעליים של הבת שלי, שהפכתי לכספת (במקרה מצאתי קופסה כסופה..). עליה הדבקתי תמונה שלי מן העבר (וזה עוד אחרי שירדתי כ-13 ק"ג!). מעליה הנחתי שעור מעורר.

וזאת השיטה:
בכל פעם שאני לא מסוגל לעמוד בפני פיתוי ואני מרגיש שעומד ליפול – לדוגמא עוגה (ואצלי זה עוגה בתבנית אינגליש-קייק שלמה! או חטיפים, או שוקולדים או חבילת גלידה או מה שלא יהיה הפיתוי, הבנתם בטח..), הנהגתי חוק – החוק, נשבעתי לעצמי שאקיים אותו, זה לפני שאני בולע את הפיתוי בבולמוס בלתי נשלט, אני מכניס אותו לכספת, לתוך הקופסה, סוגר את המכסה, ומשאיר אותו בכספת ל-10 דק'. אפילו אני מכוון את השעון המעורר ל10 דק' שיצלצל מיד לאחר שהן עברו. לפי החוק שלי, אחרי 10 דק' יש לי רשות לאכול את הפיתוי.

בינתיים אני מסתכל בכספת הסגורה על עצמי השמן – איך נראיתי כשאכלתחי מכל הפיתויים – ואני מהרהר האם שווה לי להרוויח פיתוי ולשלם מחיר של יוסי השמן, או אולי לאחר 10 דק', לבחור להחליט אחרת. בכל מקרה, אני לא בלחץ, הפיתוי יכול להתממש לאחר 10 דק', אני רק משהה אותו. הוא בעצור.

לאחר 10 דקות, תתפלאו, הלך לי החשק לאכול אותו. אני לוקח את הכספת ופותח אותה בלי להסתכל לתוכה מה הכנסתי, וזורק ישר לפח.

מה שקרה לי, זה עצור. היה עצור מוחשי, ובינתיים בעצור הזה תרגלתי את מנגנון דחיית הסיפוקים, והתבוננתי בגמול שלי לטווח הארוך: שאני רוצה להישאר ולהמשיך להיות גבר אטרקטיבי, בריא, מאושר, בשליטה, חופשי מפיתויים שינהלו את חיי…

פעם אחת אפילו לא ספיקו 10 דק', וקבעתי חוק נוסף, שמותר לי להניח את הפיתוי בכספת עוד 10 דק'. וזה עשה את העבודה. בזמן הזה המחשבה שלי התחילה להתאזן, לחשוב בשיקול דעת, ולחזור לתוכנית ולגמול לטווח הארוך שהיא מעניקה.

הסוד של הצלחת הכספת לדעתי הוא שקודם כל מרגיע אותי שאני יודע שיש לי "כספת". כי כספת זה בשביל להפקיד משהו בתוכה באופן זמני. זאת אומרת, שהפיתוי והבולמוס המתלווה אליו מופקדים באופן זמני ל-10 דק', וככה אני יכול לוותר לזמן קצוב כי אני יודע ש"זכות הנפילה" לא נלקחה ממני. הכל בסדר, אני רגוע. ותכלס, זה שאני נרגע, זה גם עוזר, כי בשעת הבולמוס נראה לי שנמצאים בסטרסס ובלחץ. כל הריכוז שלך הוא לטרוף, ואילו הרגיעה הזאת, שאף אחד לא לוקח לי את האוצר, אלא אני מפקיד אותו לזמן קצר, זה כבר התחלה. הרגיעה הזו היא הבסיס לתהליך הדיאלוג הפנימי שעכשיו יותר אני מוכן לעשות. אז בעשר הדקות אני מדמיין כל מיני דברים:
א. פעם אחת דימיינתי שקיבלתי מייל מיוסי העתידי הרזה והחתיך איך שהוא נראה ומרגיש בעוד 5 שנים מהיום, והוא כתב לי שהחיים בעוד 5 שנים שווים, והאושר עילאי
ב. פעם עשיתי בראש סתם בעד ונגד – בעד להישאר שמן עם כל החסרונות והיתרונות של הסיפוקים המיידיים של זה, לעומת להיות רזה עם ההשקעה הנדרשת והגמולים שיתלוו לזה.
ג. פעם עשיתי סוג של דמיון מודרך . דמיינתי את עצמי (היה קשה) באיזה מקום נעים רק בגד ים לגופי מתהלך לי ככה גמיש וזקוף… ואין עלי שום שכבת שומן מיותרת, ואיך אני מרגיש ואיך אנשים באותו חוף ים דמיוני רואים אותי ומגניבים אל הגוף שלי מבטי הערכה.

כמובן שהיו פעמים שלמרות שעשיתי את כל הדיאלוג וההשהייה, החלטתי לבחור בפיתוי, אבל גם הוספתי לזה מחיר: זאת אומרת – אני לוקח את השוקולד נניח, אבל אני משלם על זה ב-20 דק' סטפר או מכשיר סקי או הליכון בכל יום במשך שבוע. זה גם משהו.

גם אם נכשלים בהתחלה, עצם ההשהייה 10 דק' מרגילה את המוח המעוות שנמצא במצב של לחץ של בולמוס שיש עוד אפשרויות, ולכן צריך להמשיך להשתדל לשאוף לסוג של עצירה עם כספת או בלעדיה, כדי שהחשיבה תתרגל שיש עוד אלטרנטיבה. אני מאמין שבמשך הזמן זה יבוא. כמו שמתחילים פעילות גופנית לראשונה. פעם בתחילת הדרך היה לי קשה לעלות 3 מדרגות. התחלתי בהליכה איטית של 10 דקות. ואחר כך רבע שעה, והיום אני הולך במהירות רבה במשך שעה לפחות ועושה עוד מעשים שלא חלמתי: כמו חדר כושר ועוד ועוד. בהתחלה זה היה בשלבים והדרגתיות, וגם הכרחתי את עצמי. היום אני אוהב את זה וזה נותן לי אנרגיות וזה ממש כבר תחביב שלי.

כמובן הכספת היא קביים, או גלגלי העזר של האופניים. כשנמצאים במצב כמו שלי שעדיין צריכים גלגלי עזר שלא ניפול מהאופניים, אז שיטות כאלה או אחרות טובות. כשמרגישם בטוחים, בלי לחץ ליפול, אפשר להוריד את גלגלי העזר. תמיד טוב לדעת שיש גלגלי עזר… 🙂