כבר שמונה חודשים חלפו מאז הפעם האחרונה שבישלתי ספגטי בולונז. הבולונז שלי מאוד מושקע. אני לא מרשה לעצמי לעשות קיצורי דרך. מקפידה על קלה כחמורה, בודקת בעיני נץ את הבצל על מנת לוודא שלא השתרבבה לשם בטעות קליפה, מטגנת את הבשר הטחון לאט, בעדינות, בסבלנות, ברגש. נותנת לקוביות הגזר להתבשל, בקצב שלהן. בוררת בפינצטה את עלי הדפנה. נותנת יחס אישי לכל עגבניה. לעולם לא משתמשת ביין אדום לבישול, תמיד ביין טוב, לשתיה. מתכננת את רמת החריפות המדוייקת, טועמת, בודקת את עצמי. בשונה מאוכל ליומיום, שלגביו מגבלות הזמן, העומס והחיים מאלצות אותי לעשות כמעט כל קיצור דרך אפשרי, בולונז זה לא ארוחת צהריים או ערב. זו אמנות. זו יצירה. וכל הטועם ירגיש מייד שאת אהבתי, את תקוותיי, את ליבי וקרביי, הוא אוכל. זה משהו שקשה למצוא, אפילו בתל אביב, אפילו בטובות המסעדות. קשה למצוא מישהי שתגיש לך את כל כולה בצלחת מהבילה. מישהי שתחייך אליך, תאמר בתיאבון, וגם תתכוון לזה. באמת.

אני זוכרת די בבהירות את הפעם האחרונה. זה היה יום שישי או שבת. כשעיניי צרבו מהבצל והשום, בן זוגי שכב במיטה בחדר השינה ועסק בענייניו, קרוב לוודאי האייפד שלו או הנייד שלי. היה מתח נוראי באוויר כבר כמה ימים. לא הבנתי למה, לא הבנתי מה השתנה, אני עדיין לא מבינה. לכאורה זו היתה תקופה שבה הכל היה צריך להיות מושלם. השקעתי מאוד בבולונז הזה. אפילו יותר מבדרך כלל. קיוויתי שיגיד לו את מה שאני לא הצלחתי. אני אוהבת אותך. למה אתה כל כך קשה תמיד. איך אני יכולה לעזור. למה אתה לא מדבר איתי. לפחות תגיד אם זו אני או לא אני, אני נטרפת פה. ניסיתי לכסות את כל חרדותיי בפלפל שחור. ניסיתי להשתיק את הידיעה המתגבשת שמשהו לא בסדר, שלא הגיוני להתהלך על ביצים כל כך הרבה זמן בבית שלך, באורגנו וטימין. קיוויתי שהריח מהמטבח יעשה את דרכו לנחיריו ויעיר אותו. זה לא קרה.

כשהיצירה שלי כבר היתה מוכנה, ממתינה על הכיריים ומייחלת להרשים, כמו מתמודד נרגש בתכנית ריאליטי, הוא הגיע מחדר השינה ואמר שהוא רוצה להזמין אוכל. אמרתי לו, למה? אבל הכנתי. הוא אמר שבסדר. ערכתי שולחן בזריזות. אכלנו בשתיקה. הוא הפטיר שטעים. אמרתי תודה. מספר ימים לאחר מכן עזבתי. לא חזרתי. לא התחרטתי מעולם.

מאז לא דיברנו. את הסיר שאהבתי, השארתי אצלו. לבריאות. את הכיריים המפוארות, נטשתי. קניתי כירה חשמלית קטנה לדירת החדר החדשה אליה הגליתי את עצמי. שכנעתי את עצמי שדה-וינצ'י יכול לצייר גם עם עט בשקל. ולא הכנתי יותר בולונז. זאת המנה הביתית ביותר שאני יכולה לחשוב עליה, והתחושה היא שעדיין חסר משהו, מישהו, בשביל שזה יהיה בית. זו דירה. חמודה מאוד, אבל לא בית.

לפעמים אני מתייאשת. לפעמים אני עושה עם עצמי תכנית ב', מה יקרה אם לא יקרה. לפעמים מרוב בדידות אני עושה טעויות. בחירות לא נכונות, שאני יודעת שהן לא נכונות גם תוך כדי עשייתן. כשאני חזקה יותר, אני מזכירה לעצמי את דברי המשורר הנודע, ע. לידר, יותר טוב כלום מכמעט. קל לשכוח את זה בחצות, או בחג, או בעוד מסיבת רווקות, או רבע שעה מגיל 30, אבל גם הכלום הוא די פנטסטי. על הכלום הזה חלמתי כל חיי. אבל לפעמים קורה משהו שמזכיר לי שלא אבדה תקוותנו, שגם בכרך האיום והמשגע תל אביב נותרה עוד אמת ונותר עוד רגש מזוכך. אם החיים הם התפלגות נורמלית, אם העולם הוא פעמון גאוס גדול, חייב להימצא, איפשהו, המישהו שלי. אולי זה פשוט כל כך פשוט.

אולי הוא כבר לא יגיע. ייתכן בהחלט. אבל עד שיגיע, אני לא מתכוונת לבשל בולונז. ואם יגיע, ואם יגיד רוצה, אגיש לו את כל כולי בצלחת מהבילה, אחייך אליו, אומר בתיאבון, וגם אתכוון לזה. באמת.