הלכנו בטיילת, הבן שלי, בן, ואני. בן סיפר לי בהתלהבות איך היה בגמר דה-וויס. חבר שלו הזמין אותו לתחרות הגמר בנוקיה, ובמהלך ההליכה שמעתי ממנו על חוויותיו מהתחרות. פעם-פעמיים בשבוע אנחנו צועדים ביחד וזוהי הזדמנות נהדרת גם להפעיל קצת את הגוף וגם לשמוע חוויות של נער לקוי ראיה בן 17 ואיך הוא רואה את העולם. וככה, לפנות ערב, הטיילת שוקקת באנשים, חלקם רצים, חלקם מטיילים, וחלקם חוזרים מקניות החג. בעודנו צועדים על המדרכה, בן נתקל בעוצמה באישה שהיו בידיה שקיות מלאות מצרכים שקנתה לכבוד החג… השקיות של האישה נפלו על הרצפה והמצרכים שבהן התפזרו לכל עבר. לא, לא קרה משהו דרמטי. האישה לא התרוממה מתוך שלולית של ביצים שבורות ועגבניות מרוסקות… בסך הכל, השקיות נשמטו מידיה לרצפה, אבל היא צרחה על בן בזעם כאילו נשמט מידיה תינוקה הרך שרק נולד: "אדיוט! מה עובר עליך? אתה עיוור או משהו?"

לקחתי מספיק אוויר כדי לנסח משפט הגיוני וברור, ואמרתי לה, גברת, מצטער, הבן שלי באמת עיוור, זו טעות שלי, הייתי צריך לכוון אותו יותר טוב, אני אשם, לא הוא. תוך שנייה התנדפה תחושת הזעם והשנאה של האישה, והיא התפנתה לצאת מסיפור הכעס שלה ולגלות אמפטיה לסיפורו של בן, ואז אמרה בקול רועד ושקט הרבה יותר, מצטערת, ילד, נפגעת? אני יכולה לעזור לך לקום? כן, מעוצמת ההיתקלות באישה, גם בן מעד ונפל לרצפה.

אני מאמין שהסיפור של האישה עם השקיות הוא הסיפור של כולנו. כשמשהו לא מסתדר לי, אני מגיב אוטומטית, ובטוח שמולי עומדים הלסטריגונים והקיקלופים (* ראו בהמשך את השיר "הדרך לאיתקה"). אבל הלסטריגונים והקיקלופים הם בסך הכל מפלצות דמיוניות שאנחנו מקפידים לספר את הסיפור המפחיד שלהן לעצמנו בכל פעם שמשהו לא מסתדר לנו כמו שהיינו רוצים. והחלק המדהים הוא שאנחנו גם מאמינים לגמרי לסיפורים שאנו ממציאים לגבי עצמנו. בהקשר הזה, אני מאמין שכדאי ללמוד בעל פה את מה שאיינשטיין אמר פעם בהקשר ליחסיות ולפרופורציות: רגע של גבר הנמצא עם אהובתו אינו דומה לרגע של אותו גבר שיושב על תנור לוהט…. הכל יחסי, וגם את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו צריך לקחת בעירבון מוגבל. מה שנקרא, קצת פרופורציות לא יזיקו.

אתמול בדף השבועי של דיאטהקלאב קראנו על הסיבות לסטייה מהתוכנית ודיברנו על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ושמעכבים אותנו בהתקדמות. פ' דיברה על הסיפור שמנהל את התוכנית שלה, שהוא אי אמונה עצמית "אני לא מאמינה שאגיע אי פעם למשקל הרצוי"… ואכן, כך קורה. לעומתה, ר', שכבר הוכיח את עצמו וירד עשרות ק"ג ואף הגיע למשקל הרצוי והחזיק בו יפה, לאחרונה מתקשה מאוד, כי כנראה הוא לא החליף את הסיפור שהוא מספר לעצמו, ש"להיות בתוכנית זו מלחמה!", הסיפור של ר' הוא מלחמה: מלחמה באוכל, מלחמה בטיפול באוכל, מלחמה כאשר הוא עושה פעילות גופנית אינטנסיבית ואינסופית… אוף, כמה בנאדם יכול להתמיד בחיים שהם כל הזמן מלחמה?! שנה? שנתיים?

גם אני הבנתי את הסיפור הישן שאני מספר לעצמי.  הבנתי שהקושי המרכזי שלי הוא לא הקושי לעמוד בתפריט האכילה. הקושי המרכזי שלי הוא להחליט על סיפור חדש. סיפור שיחליף את הסיפור הישן שאני מספר לעצמי (הסיפור על הזבובים מצופי השוקולד שבאים לפה שלי, ואני חסר כל שליטה כשהם חודרים אליו, נו באמת, אין לי מה לעשות אלא רק להיכנע לנחילי הזבובים המתוקים האלה?).

הסתבר לי שהקושי שלי הוא להחליט על סיפור חדש: הסיפור "נגמרו התירוצים", נגמרו התירוצים ודי! אני יכול לנהל את התוכנית למרות הקשיים בדרך, להבין שהתוכנית לא תמיד מתבצעת בזמנים שנוחים לי, להבין שתמיד יש לי ויהיו לי לחצים בבית או בעבודה. להבין שלא תמיד יהיה לי זמן להכין אוכל בריא או כוח לקום מהספה ולעשות ספורט. ובכל זאת, למצוא דרכים יצירתיות לנהל את עצמי למרות הקשיים. כי בחיים של כל בנאדם מגיע הזמן בו הוא צריך לעמוד מול הסיפורים על השדים הדמיוניים שלו. גם זמני הגיע.

היום ערב חג הפסח, בעוד כמה שעות נשב לסדר, נקרא את ההגדה. נספר את סיפור יציאת מצרים. גם עבור בני ישראל שיצאו ממצרים נדרשו שנות דור, כדי להשתחרר מסיפור העבדות ולהפוך להיות עם. אני רוצה שקריאת ההגדה הערב, תהיה גם טקס החניכה שלי בו אתחייב לספר את הסיפור החדש שלי, סיפור שישחרר אותי מהסיפור הישן שלי, שכבל אותי וששיעבד את החשיבה ודפוסי ההתנהגות שלי  אשר גרמו לי לסטות מהתוכנית.

ועכשיו קצת צידה לחג – או "מזון רוחני" שיעזור להחליף את הסיפורים הישנים במבט חדש 🙂

א. הנה סרטון שמצאתי ובטח תרצו גם כן לראות מה הסיפורים שג'סיקה מספרת לעצמה בכל בוקר?

ב. (*)  הדרך לאיתקה מאת קונסטנדינוס קוואפיס (מיוונית: יורם ברונו בסקי)

אִם תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
בַּקֵש כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאד,
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים*                (*לסטריגונים וקיקלופים = מפלצות)
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן* הַמִּשְׁתּוֹלֵל.                      (*פוסידון = אל האוקיאנוסים ורעשי האדמה)
לְעוֹלָם לא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

בַּקֵש כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן,
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמד, לִלְמד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

 חג פסח כשר ושמח!