בתאריך 23/3/2011 נולדתי מחדש, ובמוצ"ש הקרוב ימלאו שנתיים בדיוק להצטרפותי לדיאטהקלאב. פשש.. חתיכת דרך. אני זוכר כמו עכשיו, איך ישבנו ערב ליל הסדר, בני המשפחה שלי נינוחים ודשנים מול הטלביזיה, ואז בלי שום הכנה, הבן שלי שאל בקול רם ממאוויי לבו: "אבא, כשאני אתחתן, אתה עוד תהיה בחיים?"… עוד באותו ערב חיפשתי באינטרנט קבוצות תמיכה לירידה במשקל. הבן שלי, לקוי ראיה מלידה, בעל תעודת עיוור, ראה מה שאני לא הצלחתי לראות במשך עשרות שנים, את הסכנות המצפות לי (ולו) אם לא אקח את האחריות לידיי ואעשה משהו עם 128 הק"ג שמסתבר גם בנאדם עיוור יכול לראות…

לא כל חיי הייתי שמן, אבל בעשרים וחמש השנים האחרונות התופעה הגיעה לממדים מדאיגים, ולמרות זאת, שום דבר לא גרם לי לעשות משהו בנדון. הבדיקות הרפואיות היו תקינות, ורק היו לי תופעות שרוב כבדי המשקל מתמודדים עמן כמו עייפות, דיכאון, ברונכיט חזקה בחורפים וכדומה. אבל המשפט החד כמו סכין שפילח לי את הלב וגרם לי לזוז מהכורסה היה המשפט של בן, הבן שלי, ואני חייב לו תודה ולייק אחד ענקי על שהציל את חיי וגרם להם להיראות לא רק בריאים יותר, אלא גם יפים יותר.

אני זוכר שנכנסתי לקבוצה של סילביה בחולון, (התחלתי בחולון למרות שאני גר בבת-ים כי ביום המפגש של הקבוצה של עדינה בבת-ים למדתי בדיוק באותן שעות), מהוסס, כבד, כבוי. הפנים באדמה. רוב הזמן לא היה לי מושג, ולו הקלוש ביותר, איפה אני. אבל אני כן זוכר ששאלתי את עצמי למה זה תמיד לוקח לי המון זמן, ולמה הייתי צריך ללכת לאיבוד במעגלים אין-סופיים עד שהגעתי ב-23/3/2011 למקום ששינה את עולמי מן הקצה עד לקצה.  הגעתי בשביל A, מצאתי את B. הגעתי בשביל לרדת במשקל (A), ומהר מאוד מצאתי את עצמי מתעסק עם B: מהו סדר העדיפות שלי בחיים, אילו מקומות הזנחתי וויתרתי עליהם מראש, כמה פעמים עמדתי מושפל במעברי חציה ואף נהג/ת לא עצר/ה לי שאעבור למרות ממדי גופי, ואילו היום אין מעבר חציה שלא עוצרים לי גם אם אני במרחק כמה מטרים ממנו, נותנים כבוד למראה החדש שלי…. ומה עליי לעשות עם כל השפרצת האהבה הזאת, איך אני מקבל את האני החדש והסקסי שלי? איך אני חי בשלום עם המשובים מהסביבה שלרוב הם מחמיאים אבל בו זמנית חלקם מעוררים בי גועל וכעס על שרק עכשיו אחרי שאני מתאים למשבצת הרזה הם מבחינים בי ורואים את יוסי האדם, מוקירים את הכישרונות שלי ורוצים מאוד בקרבתי.

בקיצור חברים, נכנסתי לדיאטהקלאב בשביל לרדת במשקל, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מתעסק עם בניית אישיות חזקה ויציבה יותר שמגיע לה לנשום ולחיות למען עצמה בלי להתנצל ובלי להגיד לכל אחד תודה שמגיע לי לנשום.

מה שמאוד מרגיז אותי הוא במיוחד בחודשים האחרונים בהם אומרים לי דברים כמו: "אתה רזית!" (כאילו שאני לא יודע שרזיתי, ועוד איך אני יודע כמה נלחמתי על כל גרם), "אתה חתיך" (תפסיקו להכניס את האף שלכם לתחתונים שלי, כי אם באמת אוריד את הבגדים אתם תתחרטו על הרגע שקראתם לי חתיך!), "היי גבר" (זוהי פניה שרק לאחרונה אני שומע מתלמידים וממורים גברים במקום העבודה שלי וגם מחברים בחדר כושר, אז מה, קודם הייתי אישה?), בקיצור, כל רגע אובאמה עומד להגיע לארץ, ואני, כמורה לאזרחות בכלל לא מתרגש שהמנהיג של הדמוקרטיה הכי גדולה בעולם מגיע למדינה עם הדמוקרטיה הכי קטנה בעולם, ובמקום להתלהב מזה, אני נותן תשומת לב לכל מיני שטויות מטורפות שמעסיקות בן טיפשעשרה ולא גבר בשל והגיוני.

אבל מה שנכון, נכון. והיום במיוחד – חודש אחרי בדיקת ה-RMR (מדד חילוף חומרים במנוחה) וירידה של 2.5 ק"ג, אני יכול להכריז: גבירותיי ורבותיי, רזות ורזים שבדרך, זה עובד! עוד שבוע ימלאו שנתיים למסע שהתחלתי בדיאטהקלאב, ואני מרגיש, שכל מה שהיה לפני התאריך הזה דומה למסעם של בני ישראל שיצאו ממצריים והסתבכו 40 שנה במדבר, ובאיזה מין מדבר משעמם הייתי חי, עד שהבן שלי העיר את תשומת לבי שהחיים קצרים וצריך להמשיך ללכת כדי לצאת מהמדבר הזה, ואם אני הגעתי עד לפתח הארץ המובטחת (עוד 10 ק"ג יא מנאייק ואני שם!)- אז כל אחד יכול להגיע למקום שלי – ובשביל זה, חברים, צריך תכנית.

כן, צריך תכנית לא תכנית בחוברת, או בחלל החדר של פגישות הקבוצה, שם קל להצהיר ולהתחייב, אלא תכנית שהיא בתוכי. התכנית שהייתה בחוברת ולאט לאט אני הפכתי לחוברת עצמה, ואחר כך מחוברת דקיקה הפכתי לספר, ועוד ספר ועוד הרבה ספרים שלא נגמרים אלא נכתבים בכל יום מחדש. כי מי שחושב שהתכנית היא רק להיות בתפריט, טועה! ואם הוא גם חושב, אה כן, אני אעשה סיבוב של רבע שעה מסביב לבית, הוא עוד יותר טועה. אבל אני במשקל הרצוי, הוא יגיד, אז אני אענה לו: אז מה! אתה לא בתכנית, אתה כל הזמן מתלונן למה ככה ולמה ככה, אני רעב, קשה לי, נמאס לי… ולכן אתה לא בתכנית. כי התכנית כשהיא בתוכך, אין לך תלונות. כל פעולה שאתה עושה היא קלה, ללא מחשבה, כל פעילות גופנית מלווה בחיוך ובצחוק, כל חתיכת גזר נאכלת כאילו הייתה הבייגלה הכי גדול בעולם  וכל פרוסת לחם קל היא הפיצה הכי טעימה בעולם, וכשאתה הולך או רץ, אתה האדם המאושר בתבל כי אתה התכנית שמקיימת את עצמה בלי תלונות ובאהבה.

אז לכבוד שנתיים להולדתי מחדש, אני רוצה להכריז על תאריך 23/3 כעל "יום יוסי רז". מין יום כזה לעצמי, אחת לשנה, יום שרק שאני יוצא מהבית, השמש צוחקת לי ואומרת בוקר  טוב יוסי, ומישהו רואה אותי ומחייך אלי ומברך: "מה קורה יוסי", ואני מחייך, בלי לעשות אנאליזות, בלי פרשנויות, יום שבו אני מזדקף, מוציא את כריך הלחם קל עם הגבינה והעגבנייה שלי שעטפתי בבית בנייר כסף, לועס ביס אחרי ביס, שותה שלוק מים, ועוד ביס, קורץ לעצמי ואומר בלב: עשית את זה מלך! אתה תהיה לא רק בחתונה של הבן שלך, אלא גם בברית של הנכד שלך ושל הנכד של הנכד שלך, ושימותו הקנאים!