השבוע חליתי ונשארתי בבית למנוחה. במהלך השנתיים בתוכנית מעולם לא חליתי עד כי נאלצתי להישאר מרותק למיטה. ככה התבוססתי לי בדיכאון המחלה והתחלתי לרטון לעצמי, סססעמק, מה השתבש שאני צריך לשבת עם חום גבוה בשרב כבד, אה!?? ובדיוק אז, כשחשבתי ששום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר,קיבלתי מספר הודעות בפייסבוק מכמה מתלמידיי (אני מורה בתיכון).  כשהסתבר להם שאני חולה והשיעורים שלי התבטלו, הם כתבו לי:

"שלום יוסי,
שיהיה לך שבוע מעולה ורק בשורות טובות ותרגיש טוב (:ותודה על התגבורים (-:".

"יוסי תרגיש טובבב הצתערתי לשמוע שאתה חולה אוהבים אותך ומתגעגעים תחלים מהר :)))))".

"יוסי חיימשלנו תרגיש טוב ותבריא מהר אנחנו מתגעגעות אליייך ואוהבות הרבה".

ואלה הן רק שלוש דוגמאות מתוך 24 הודעות שקיבלתי! ואתם יודעים מה? רוחי התרוממה! היוזמה שלהם, וההשקעה בכתיבת ההודעה, התוכן המרגש, זה לא מובן מאליו שילד בן 17 יעזוב הכל ויתפנה לכתוב למורה המקצועי שלו. במיוחד הנפש שלי התרוממה לגבהים עצומים כשאני יודע שחלק מהתלמידים שכתבו לי מתקשים מאוד בלימודים אצלי, מתקשים בכלל להיות בתוך מסגרת מחייבת עם משמעת עצמית ועם מחויבות.

זה נשמע יפה "לרומם את רוחם של אחרים", אבל מה זאת המילה הזאת שנשמעת כל כך יפה "לרומם", אני שואל. האם לגרום לאדם שמרגיש רע, מתוסכל מאי הירידה במשקל, או מאיזו בעיה אחרת, ולנסות להעביר אותו להרגשה אופטימית וגבוהה יותר – זה לרומם?

אני חושב שיש שני סוגי "לרומם": ישנו לרומם טבעי, וישנו לרומם שצריך להשקיע מאמץ כדי לבצעו. ה"לרומם טבעי" קורה לכולנו באופן טבעי ביום יום. לדוגמא, בטח קרה לכם שנכנס הבן/בת/הכלב (להבדיל) שלכם הביתה ופתאום הרגשתם שמחה, עליזות, אושר גדול, זה אומר שרוחכם התרוממה באופן טבעי, בלי שום מאמץ. או אם ישבתם משועממים במסיבה או בעבודה ופתאום מישהו נכנס עם חיוך גדול, מצחיק את כולם, ומיד האווירה במקום הופכת נעימה וכייפית, זה גם כן לרומם טבעי.

ה"לרומם" היותר קשה שדורש השקעה הוא ה"לרומם" שנעשה מתוך מאמץ, מתוך החלטה לקחת יוזמה ולהעניק שירות ללא תמורה ולמי שזקוק לעזרה ומבקש אותה: לחייך אליו, למחות את דמעתו אם צריך, לסלוח לו ולקבל אותו בכל מחיר ובלי שום תנאי. בלי ביקורת. בלי ציניות. זה "לרומם" קשה, שדורש מאמץ, ואני חושב שרבי נחמן מברסלב התכוון למרומם מהסוג הזה. ברגע שמצליחים לגרום למישהו להתרומם מהחולשות שלו אל החזקות שלו, עושים איתו ביחד סימולטנית תהליך הדדי של התרוממות. כמו שטייס מתרומם באוויר כדי להרים את כל הנוסעים איתו, כמו שתי גיטרות המונחות במרחק זו מזו בחדר אחד. אם אחת מהן מונחת בקצה החדר, והשנייה בקצה השני, ואני מנגן על מיתר אחד בגיטרה אחת, אז אפשר לשים לב שגם הגיטרה המרוחקת מנגנת באותו מיתר מעצמה. ההסבר לזה הוא בגלל שהגיטרה שניגנתי עליה מרוממת את הגיטרה שלא ניגנתי עליה. זה "הדהוד", היכולת של תדר הגל הקולי של המיתר להדהד ולגרום גם לגיטרה השנייה להתחיל להדהד באותו גובה גל, להתרומם אליו ולנגן ביחד איתו. מדהים, לא?

כן, קלים וקלות יקרים, הכל קשור. קבוצות התמיכה של דיאטהקלאב הן מיקרוקוסמוס של העולם. אם מישהו מזדקף, גם אנחנו מזדקפים, אם מישהו עולה, אנחנו עצובים, אם מישהו יורד, אנחנו שמחים. הכל קשור. בשבוע שעבר בקבוצת התמיכה שלי, ש', אחת המשתתפות, חזרה זוהרת. פניה האירו, קומתה הזדקפה, והיא נראתה לא רק יפה יותר ורזה יותר, אלא גם כאילו חזרה מאיזו חופשה טובה. שבועיים לפני כן, אותה משתתפת נראתה נורא. מתוסכלת, שפופה, מסתתרת, כבויה. אבל העזרה שקיבלה בקבוצה, ובמיוחד העזרה האישית ממשתתפת אחרת, פ', שאימצה אותה במשך כל השבוע, ורוממה את רוחה בכל דרך אפשרית, כל יום וכל שעה ביום, הזרימה לה אנרגיה חדשה ותחושה של מסוגלות שהרימה לא רק כל אחת מהשתיים, אלא גם בסופו של תהליך הרימה גם את כלל הקבוצה. וזהו בעיני אחד הדברים המייחדים את דיאטהקלאב.  יש הרבה סוגים של קבוצות תמיכה, אבל קבוצות התמיכה של דיאטהקלאב מיוחדות בעיניי בכך שהן עוזרות למשתתפים בהן לרומם את רוחם ולחזק אותה במשמעות אליה התכוון רבי נחמן מברסלב. שבת שלום 🙂

(*) הפוסט הזה מוקדש לאישיות מדהימה – האישה והאדם שמרוממת את כולנו למקומות שלא חשבנו שהם קיימים בתוכנו ומחוץ לנו. תודה לך עדינה לביא, והמון המון בריאות ושמחה, ממני ובשם כל חברי הקבוצה!