"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש.." שלמה ארצי שהתנגן בשעון המעורר שלי הקפיץ אותי בבהלה באמצע חלום רטוב, מצאתי את עצמי מסתיר את מבושיי במיטה, לא הבנתי למה, לא זכרתי דבר, רק הרגשתי צורך לקפוץ מהר מהמיטה ללבוש משהו שיסתיר את הגוף שלי, אוי! כבר שש וחצי, אני חייב למהר. מבת-ים לפתח תקווה יש פקקים, חייב להגיע בזמן! טיק טק התארגנתי, הכנתי כריך משתי פרוסות לחם קל וחצי קופסת טונה במים (1 פחמימה+1 חלבון) השפרצתי מעט קטשופ עם חריף, עטפתי בנייר אלומיניום, זרקתי לתוך שקית ניילון קטנה גזר, עגבנייה, וארזתי הכל בתרמיל הגב שלי עם בקבוק מלא מים, וסופסוף יצאתי לחניה. כן, אתם צודקים. לא שכחתי לאכול ארוחת בוקר, אבל כשעושים בדיקת RMR יש להגיע לאחר צום של 4 שעות.
השבוע לפני 7 חודשים התקבלתי כחבר של כבוד במועדון היוקרתי של התקועים והיפים של דיאטהקלאב. היו לי יחסים מעורבים עם תפריט ג'. היו רגעים שאהבתי אותו מאוד, היו פעמים שממש כעסתי עליו, והרבה פעמים ניסיתי לתחמן אותו. אבל בסך הכל תפריט ג' שינה לי את תפיסת העולם ועזר לי לרדת 35 ק"ג שהולידו גבר חדש בעל תפיסת חיים שגורסת שמעכשיו אני ולא האוכל שלי הוא מרכז היקום. ויסלחו לי כל החברים בקבוצה שלא הערכתי באמת את העובדה שהם מתמודדים עם תפריט ב' ואף א', אוף, כמה שחצנות הייתה בי, אני עם תפריט ג' התלת מימדי שבעזרתו השלתי 35 ק"ג, תפריט עשיר ומגוון ובעל אפשרויות בלתי מוגבלות, שפטתי את חבריי לקבוצה שהסתפקו במועט, בענווה, והיו חסרי ישע 6 ארוחות ביום פחות כל הבונוסים והכיבודים של תפריט ג'!
אבל לא לעולם חוסן, ותפריט ג' המהולל שלי התחיל לזלזל בי ובמאמצים הכנים שלי להשיג את הקוביות הנחשקות בבטן הלא מושלמת שלי. אולי זה חטא הגאווה, אולי זה בגלל שהתחלתי להתאמן במכון כושר ומסת השריר שלי החלה לעלות, אולי זה בגלל שחרגתי פה ושם, בעיקר שם (בלילה במקרר ובמעמקי הסליקים הסמויים שהצלחתי לחשוף בדירת 4 החדרים שלי), ואולי התקיעות הזאת נבעה מאבקת החלבון שלקחתי 3 פעמים בשבוע אחרי אימוני הכוח במקום מנת חלבון, והיו עוד הרבה אולי-ים, אבל כדי לצאת מהסטאטוס קוו הזה, לא רק ביקשתי עזרה בקבוצה, גם עדינה המדריכה שלי קיבלה ממני במייל בכל יום במשך 4 שבועות את רשימת המזונות שנכנסו אל פי מפורטים עד לרמת הכפית השחוקה, ואחרי כל אלה – תכנית ג' המשיכה לצחוק עלי וללעוג למאמצים שלי, שום גרם לא זז, ונכנסתי לדיכאון.
בחודש האחרון מאז שהתחלתי בתהליך הבירור של "מדוע לעזאזל אני תקוע", גיליתי שהדבר שהכי חסר לי הוא השמש. אחרי הימים החורפיים, הקור הנורא, ומגורים ליד הים המדגישים את המחסור בשמש בחורף, הבנתי שאני זקוק לשמש. כן, השמש האמיתית שנוגעת לי בגוף, שמכניסה בו אופטימיות, השמש שאני יכול לקחת את החמימות שלה איתי לכל מקום, אח… זו הייתה השמש ששכחתי על קיומה ומסתבר הייתה חשובה לי. ומעניין מאוד, כי כל החיים שלנו השמש נמצאת וקיימת, מובנת מאליה ממש כמו תפריט ג', לא כזאת ביג דיל, ולפעמים היא שורפת ומעצבנת וגורמת לי למרוח קרם ולכסות את עצמי בכובע, אבל השמש כנראה הייתה עבורי מובנת מאליה, ודווקא כשהיא הייתה חסרה לי בימי החורף, הרגשתי בערכה. ימים רבים השמים שלי היו קרים ואפורים והרגשתי איך אני הולך וכמעט נעלם, נכחד כמו הדבורים שנעלמות מכדור הארץ.
והנה בחודש האחרון יצאתי החוצה. יכולתי ממש לחוש את הקרניים הראשונות של היום נוחתות על פניי אחרי המתנה של חודשים אפורים באפלולית החדר. חייכתי לעצמי, חיוך דבילי שכנראה ביטא אצלי סוג של תחושה עילאית. תחושה של פתיחת דלת אמיתית, גם אם היא זמנית, חד פעמית, דלת שמזמן מזמן לא פתחתי. הצעתי למנחה שלי בקבוצה שאני רוצה להישקל אחת לשבועיים. היא הסכימה ואף שמחה. זה לא פשוט להיפרד מהרגל שבועי בו אתה רוצה להיות צמוד למשקל, למספר, לתוצאה. אבל הצעד הזה היה חשוב לי כדי לחזור למרכז השליטה שלי, להתמקד בדרך ולא בשום דבר אחר. הבנתי שהתקיעות שלי זקוקה לפתרון אחר. תקיעות משמעותה עצירה. הלו, יש פקק, אתה תקוע כמה חודשים, אז מה אתה מברבר? תעצור רגע, תנשום, תרגיש את השמש, תקשיב למוסיקה, תהנה מהדרך. הפתרונות יגיעו רק אם תשחרר. ואכן שבועיים אחרי ששחררתי ונתתי לשמש להיכנס לעצמות שלי, האופטימיות חזרה אליי, וגם המעשים שלי הפכו ליעילים יותר. קבעתי פגישה עם גלית, הדיאטנית של דיאטהקלאב.
וכך, בבוקר אביבי כמעט, הגעתי לפתח תקווה, אופטימי, שמח, מצויד בבקבוק מים ובכריך שהכנתי, לרגע שאחרי בדיקת ה-RMR. הסתבר שחילוף החומרים במנוחה שלי הוא נמוך מאוד יחסית לגבר, והסתבר לי שתפריט ג' מוסיף לי כ-450 קלוריות ליום. וואו! זוהי דיאטת השמנה! במשך 7 חודשים עליתי באופן תיאורטי חצי ק"ג בשבוע, אבל המשקל לא הראה זאת כי הפעילות הגופנית האינטנסיבית שאני עושה מחקה את העלייה הזאת והמשקל נשאר מאוזן ועמד במקום. המסקנה שלי הייתה מיידית: אילו הייתי עושה את הבדיקה הזאת מוקדם יותר, הייתי במקום אחר. אבל שמחתי שעשיתי אותה רק עכשיו. התהליך הזה הוא משמעותי מאוד בעיני. תהליך הלמידה האיטי, יום אחר יום, מלמד אותי להעריך את מה שיש ומכריח אותי ליילד מתוכי את הכי טוב שאפשר.
שמש, שמש, אבל לא עבר זמן רב, חזרתי הביתה ונכנסתי שוב לאפרוריות ולדיכאון החורף. חודש מרץ המתעתע כנראה הוציא את השמש שלי מוקדם מדי. הרגשתי שכל עולמי חרב עליי. המשמעות של הבדיקה הייתה לקזז במספר מרכיבים בתפריט ג' ולהיות במרחק פחמימה אחת בלבד מתפריט ב'. במשך 3 ימים הלכתי ברחובות הקרים של בת-ים, אני רועד מקור וממשיך ללכת. אין שמש ואין נעליים. איפה הימים הטובים של תפריט ג' בהם כל לילה גמעתי לתוכי 2 יוגורטים עם סילאן, אגוזים ושקדים, חמוציות וצימוקים, איפה?? איפה הערבים בהם אכלתי פיתה קלה עם 6 כדורי פלאפל וטחינה וכרוב?? אה??? לאן נעלמו חגיגות הפירות הצבעוניים, העגולים, האליפטיים, המאורכים ובמיוחד הבנניים (בצורת בננה)? תפריט ג' מת. ואיתו ביחד מתתי גם אני. כך או אחרת, כבר הרגשתי מסיים את חיי שדוף וחלול עם תפריט ב' שגם הוא הרבה מעל רמת חילוף החומרים שלי, קופא לי למוות ללא השמש המנחמת של תפריט ג'… עד שפתאום, לפני יומיים ככה, זרחה לה השמש בשמי בת-ים.
חחח, אל תחשבו על אותה שמש עגולה וענקית, כתומה ומחממת, לא ולא! אבל עדיין הפציעה לה שמש קטנטנה ושובבה בגודל של תפוז בינוני, מדי פעם הציצה וקרצה לי, העלתה בי חיוך, ועוד חיוך, וואלה, אפילו איזה צחוק קטנטן. עמדתי מול השמש הזעירה, עצמתי את העיניים והרגשתי אושר כמו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. לא אושר של ירידה של קילו, או אושר של מכונית חדשה. לא מסוג האושר הזה. אושר פנימי יותר. אושר שמביא אותך להבנה שהשמש האמיתית והגדולה נמצאת בתוכך ואתה יכול להדליק או לכבות אותה בלי קשר לשמש שבחוץ. שמש שתמיד הולכת איתך, בכל מצב ולכל מקום, שמש שתמיד תזרח מעליך, כן, כזה היה האושר שהרגשתי: תחושה של פתיחת דלת אמיתית, דלת שמזמן מזמן לא פתחתי.
וכשהעיניים שלי עצומות וגופי מתמכר לשמש הקטנה שיצרתי, דמיינתי את עצמי ביום שני, היום הקבוע של המנה המותרת שלי, וראיתי לפתע את עצמי יושב בשולחן הכי מרכזי של קפה ג'ו, אוכל עוגת שוקולד חמה, על השולחן קפוצ'ינו טרי, גומע לאט שלוק מהקפה ואחר כך לוקח ביס קטן מהעוגה, לאט ובאריכות, יש זמן, לא בוער, יודע שלא רק כל לקוחות בית הקפה נועצים בי מבטים, אלא גם כל עוברי הקניון נעצרים ומסתכלים במחזה הסוריאליסטי: גבר נוגס בעוגת שוקולד חמה כאילו זוהי הארוחה האחרונה של חייו ושום דבר לא מעניין אותו מלבד מעשה האהבה הפומבי הזה עם העוגה. כשסיימתי את העוגה, ניקיתי במפית את קצות השפתיים שלי, ליקקתי כמה פירורים עם הלשון לוודא שלא השארתי מאחורי כלום, קמתי. לא היה אכפת לי שהייתי עירום כביום היוולדי. התעלמתי מקולות ה"וואו" של הקהל שלדעתי ספר כמה ריבועים בבטן יש לי, והיה בדילמה על מה להסתכל קודם, האם להסתכל קודם על הרגליים המשורטטות שלי כמו הפסל של מיכאלאנג'לו, או קודם להסתכל על התחת המוצק שלי ללא טיפת שומן… טוב, רק 5% שומן, בכל זאת… אני לא מושלם, יו קנוW…