השבוע חגגתי את חגיגות המאה, כאשר עליתי על המשקל בקבוצת התמיכה שלי וגיליתי שירדתי למשקל דו ספרתי לאחר שנה מדהימה של שינוי בהרגלי האכילה שלי, שנה של חינוך מחדש ושנה של צמיחה אישית.

והחגיגה הזאת באה לי בדיוק כשהייתי צריך אותה, כי לאחרונה, כך נראה, הלכתי ושקעתי אל תוך עולם צעידה במקום. ארבעה חודשים לקח לגוף שלי ולנפש שלי להסתגל למצב החדש. נכנסתי למצב נפשי של תקיעות שנבע מהתקיעות הפיסית. מכירים את הסיטואציה בה קונים מעיל חדש והרוכסן שלו נתקע? אז בדיוק ככה הייתי תקוע בירידה במשקל, כמו רוכסן שנתקע באמצע הדרך ולא רוצה להיסגר או להיפתח, גם אם משתמשים בכוח והכול כמעט נקרע. זה הוציא אותי מדעתי. לעזאזל, למה הרוכסן המזוין הזה לא עובד? וכל הזמן הייתי עסוק בלמשוך אותו, גם כשלא הייתי צריך ופותח בכוח וסוגר בכוח וכמעט קורע את כל המעיל. וכשחשבתי שהצלחתי לשחרר טיפה את הרוכסן, מיד הסתבר לי שהוא שוב נתקע בחתיכת בד מהבטנה.

הייתי צריך משהו שיוציא אותי מזה, משהו שייתן קצת פרופורציות. ואז פגשתי אותו. אני לא יודע איך קוראים לו, אך בגלל צורת ההליכה שלו, אני רוצה לקרוא לו "זה שהולך כאילו חול עומד להיכנס לו בין האצבעות", והאיש הגדול הזה שאני פוגש כמה פעמים בשבוע באימון ההליכה היומי שלי בטיילת, מסתכל עלי בקנאה והלב שלי מתכווץ. ככה בדיוק נראיתי והלכתי אני לפני שנה. הכובד של הגוף, 128 קילו דרסו אותי ונאלצתי ללכת בהילוך איטי עקב בצד אגודל, ואיך שראיתי את האיש השמן, קיבלתי את כל הפרופורציות שאני צריך. המפגש שלי עם זה שהולך כאילו חול עומד להיכנס לו בין האצבעות היה תזכורת ואזהרה. היא נשלחה מהעבר הכבד שקרה לי, כדי אקווה לכל הטוב שעומד להגיע לי.

אני רוצה לומר משהו קטן בעניין השנה שבה השתנו חיי. רק שנה? זה נראה כמו לפחות חמש שנים, וואלה, שנה, מי היה מאמין! השנה הזאת הלכתי כמו שלא הלכתי כל חיי. השנה הזאת אכלתי טוב כמו שמעולם לא אכלתי. וגם לצד ההצלחות היו משברים. קשיים. התמודדויות לא פשוטות. היום כשאני נכנס לחדר מורים, המורות קוראות לי "הנער" כי הן אומרות שיצא מתוכי אדם חדש, נער צעיר בממדי הגוף ובחזות הנמרצת שלי. השומרים הזקנים בשער בית הספר אומרים לי שאני יפה. דוגמן יפה. הם מתעניינים איך עשיתי את זה. הבנים במסדרונות אומרים לי בדרך לכיתה "אתה יודע שאתה רזה?", "אתה יודע שאתה שזוף?" ואני אומר תודה, וכן אני שזוף מההליכות, לא, לא הייתי באילת. הלכתי לאורך הטיילת שלושת אלפי קילומטרים, זה הכול. עשיתי תספורת שמעולם לא העזתי לעשות, קניתי שעון שמעולם לא העזתי לענוד, נעלתי נעלי נייק שמעולם לא חשבתי שאנעל והפכתי לנער. בגיל 53 קוראים לי "הנער".

וכל זה בשבועות האחרונים, פתאום אנשים ראו את הבמבוק הסיני שלי. הבמבוק הסיני הוא צמח גינה, שקונים בעלי בתים בסין, שותלים, מטפלים באהבה בשתיל הרך יום אחר יום, ואז יוצא נבט בגובה של כעשרה סמנטימטרים, ומעבר לכך הוא איננו גדל. וכך משקים את הנבט, מטפלים באדמה סביבו, דואגים לו יום אחר יום במשך חמש שנים, עד אשר בסיום השנה החמישית, במשך שבועיים שלושה צומח לפתע מהנבט הקטן הזה במבוק בגובה של עשרים וחמישה מטרים. חוקרים בדקו את התעלומה וגילו שהבמבוק הסיני מפתח מערכת מדהימה של שורשים מתחת לפני האדמה במשך חמש שנים. שורשים שיכולים להצמיח עצי איקליפטוס ענקיים מתפתחים מתחת לבמבוק הסיני, ואז בתום חמש השנים, פורץ לו הבמבוק לגובה מפואר נראה לעין של עשרים וחמישה מטרים זקופים! וזה מה שאנשים רואים אצלי ואומרים לי. הם רואים את הבמבוק שפורח לו בגאון אבל לא היו עדים למערכת השורשים שפיתחתי והשקיתי יום אחר יום שעה אחר שעה במשך שנה שלמה.

(אה, גם ההפסקה בכתיבה שלי בבלוג הייתה כדי לחזק את השורשים שלי, שיזינו אותי ויגביהו אותי… מקווה לכתוב כאן כל שבוע, המשך יבוא :))