מכנים אותי "הדוגמן של קסטרו", נשים בעבודה שלי באות אליי בהמוניהן ומתלהבות מהמראה שלי, איזה כיף לי! לקח לי שמונה חודשים כדי להגיע למעמד העל הזה, ירדתי 20 קילו, ורק עכשיו אני מתחיל ליהנות מהפירות. לא מגיע לי?

וככה, ביום ראשון האחרון, עבדכם הנאמן, הדוגמן של קסטרו, הגיע שמח ונמרץ לפגישת הקבוצה שלו, שמח וטוב לב עליתי על המשקל כי בלבי ידעתי שהשבוע עשיתי הכל, אבל ממש בדיוק לפי התוכנית: הלכתי יפה כל יום, אכלתי לא פחות ולא יותר ורק מה שמותר וצריך, ובאמת באמת לא הייתה סיבה שאשמע מהמנחה שלי משפט קצר "השבוע עלית 200 גרם"… משפט חד כמו סכין לייזר שקיצץ לי בשניה את התואר "הדוגמן של קסטרו"… אוף!

אז אני שואל אתכם, אחיי היורדים והשומרים, ותגידו את האמת: ככה יפה? ככה מתנהגים לבחור מתוק שהרוויח ביושר את התואר "הדוגמן של קסטרו"? יצאתי מבויש מחדר השקילה החוצה לחבריי המקסימים, (לפני שמתחיל המפגש אנחנו יושבים במעגל ואוכלים את ארוחת הערב, איש איש והסנדביץ' שלו, מהורהרים, חלקנו שמחים וחלקנו עצובים), השבוע הייתי בצד של העצובים. יש לנו מנהג כזה בקבוצה, שמי שיוצא עצוב מחדר השקילה מקבל מהחברים השמחים את כל הקוצ'י-מוצ'י שמגיע לו, ואני כמובן נזקקתי ואף קיבלתי קוצ'י-מוצ'י בטונות: אמרו לי שזה לא נורא, והעיקר, אמרו, זה המאמץ שעשית, יוסי, ואם אתה שלם עם עצמך ויודע שהתנהגת מצוין, אז זה כל מה שקובע… ככה החברים החמודים שלי אמרו לי. אבל לי יש מנגנון קצת אחר במצבים כאלה. בהתחלה, אני מקבל את כל הנבואות הכי שחורות ואת התרחישים הכי קיצוניים, ובדמיוני אני רואה את עצמי בשבועות הבאים עולה ועולה והגרמים מצטברים לקילוגרמים ומדוגמן חתיך של קסטרו אני הופך לדביר בנדק השמן מהפרסומות, אוף!

הרגשתי מחנק בגרון, ואתם יודעים מה היה חסר לי? קצת להיות עם עצמי. ירדתי קומה, הוצאתי חמישה שקלים, דחפתי באגרסיביות למכונת המשקאות הקרים, והופ! חשבתי לתומי שהדיאט קולה תצנן אותי קצת. אני חייב לחזור לעצמי, אני, שמעניק אמונה לאחרים, הייתי כל כך מסכן ועצוב כשמצצתי את שאריות הקולה מהפחית ברשרושים כאלה כמו שפחיות עושות כשמגיעים לסוף של המשקה. עיקמתי את הפחית בעצבים עם הידיים וזרקתי אותה אל הפח. מה קורה לי לעזאזל? במשך חודשים רבים אני דוגל ב"דרך" ובאורח חיים, בבחירה בחיים אופטימיים, והנה בשניה אחת אני מתפרק כמו ילדה קטנה בגלל עליה של מאתיים גרם, שוכח את 20 הקילוגרם שהורדתי בדרך כל כך מיוחדת ויפה, שוכח את ההתמודדות וההישרדות… ואז, אתם יודעים מה עוד חשבתי? מהבור העמוק בו הייתי חשבתי שאני כזה טיפש וקשקשן,  שאני דרמטי, שאני יותר מדי מחמיר עם עצמי, שאני בוחר להאמין בנבואות השחורות שאני ממציא לעצמי ושבהחלט יכול להיות שיקרה בדיוק ההפך. נכון, הדרך עוד ארוכה, ואין לי ברירה אלא לסלול אותה תוך כדי שאני צועד בה. לא נראה לי שזה הולך להיות קל, אבל האלטרנטיבה לא נראית טובה יותר. אני חייב את זה לעצמי. אני מרים את המבט למעלה אל השמיים ולוקח את חללית הדמיון שלי למקום טוב יותר, Go יוסי, Go!

אני עולה בחזרה לקומה בה נערכת הפגישה עם הקבוצה שלי, 19:15, הפגישה כבר החלה. כולם יושבים במעגל גדול, אני נכנס. צועד מפתח הדלת ועד לקצה הרחוק של החדר, חוצה אותו בקומה זקופה, עושה תנועות עם היד כאילו מגרד לי פתאום בבטן, שיראו כמה כבר אין לי בטן וממשיך בצעדים איטיים כדי שכל חבריי לקבוצה וגם המנחה יסתכלו מכל הכיוונים על גוף הדוגמן שלי. אני מגיע למקום שלי, מסתובב עם הפנים לכיוון האנשים במעגל, מתיישב, מחייך. לעולם, אבל לעולם לא ארשה לשום דבר לקחת לי התואר "הדוגמן של קסטרו" שהרווחתי בזיעת אפיי, בזכות ולא בחסד, ובמליון מחשבות חיוביות.

לדף הפייסבוק שלי