הימים לא חמים מדי. היום יום שלישי, סתם יום של חול, זה זמן מצוין לצאת מהבית ותוך כדי הליכת ערב נעימה לדון בכובד ראש עם עצמי על הדברים שמעסיקים אותי. אני יוצא לטיילת, צועד על מסלול ההליכה היומית שלי, נושם את רוח הים המדהימה, ופתאום אני רואה את עצמי מבחוץ, מתבונן ברגליים שלי שהולכות במקצב מושלם ויפיפה. הכל אני רואה, גם את קצהו של החיוך המתפתח לאט לאט בזויות השפתיים אני רואה. אני מסתכל על עצמי מבחוץ ואומר לעצמי כל הכבוד, כבר ניתן לראות את קווי המתאר של הגוף, כבר אפשר להבחין בין הפנים לגרון, איזה מראה מרגש! (קודם היה קשה לדעת בעיניים בלתי מזוינות איפה מסתיימות הפנים ואיפה מתחיל הגרון). אני מביט על עצמי מבחוץ ורואה סתם עוד גבר ממוצע צועד כמו עוד מליוני גברים לפנות ערב, כמה טוב להיות איש אפרורי ושגרתי שלא שמים לב אליו. לא תמיד זה היה ככה. אם תנסו לדמיין אותי צועד באותו מקום ובאותה שעה לפני שמונה חודשים, אתם תראו מישהו שגופו תופס יותר נפח, אבל מבחינה נפשית יש לו נפח קטן קטנטן שבתוכו התגורר לו הדימוי העצמי שלי. וככה, באותו ערב נעים, הצעידה הייתה באמת רגע מתוק ומכונן, רגע בו הסתכלתי על עצמי מבחוץ וראיתי אותי צועד על המדרכה אבל פחות 20 קילו, וואו, מי היה מאמין! כמה אני אוהב את הרגעים הנדירים האלה, לצאת מחוץ לעצמי, להתבונן ממרחק של זמן ולגלות הפתעות קטנות ומשמחות שכאלה.

החדשות הטובות הן שכולנו יכולים להיות פחות 20 קילו, פחות 30 קילו, 50 קילו! אנחנו הם אלה שמחליטים כמה פחות. לא משנה מה הדת שלנו, המין שלנו, הגובה, צבע העור, ההכנסה החודשית, לא משנה כל הדברים  האלה. ההחלטה על המשקל היא דבר מאוד שוויוני. יכול להיות איש עשיר ושמן, ולידו איש רזה ועני, וההפך. השוויוניות הזאת באמת כל כך יפה בעיני והלוואי שהיא הייתה מתקיימת גם בתחומים נוספים בחיינו. אנחנו יכולים לבחור להיות שמנים, להיות רזים, להיות אקורדיון שמקפץ משמנים לרזים ומרזים לשמנים, מה שנרצה. וכן, מילת המפתח פה היא – מה שנרצה.

לא יודע מה אתכם, אותי זה ממלא בשמחה ובתקווה. עושה לי טוב לדעת שלמרות השונות הרבה בין האנשים בעולם, השחורים והלבנים, העשירים והעניים, אלה שנולדו עם כפית זהב בפה ואלה שנולדו בלי, אלה שיש להם תואר באוניברסיטה ואלה שאין להם, מתברר כי מה שקובע בחיים זה הרצון. האיטלקי, השבדי, המצרי, האנגלי, והישראלי – כולנו אותו הדבר. בכולנו יש רצון שקובע איך נרצה להיראות ואיך נרצה להרגיש. מה שהכי מרגש אותי בכל הסיפור הזה הוא לא הגילוי עצמו – בינינו, מי לא יודע שרצון הוא דבר חשוב בחיים? אני לא מדבר על כוח. אני מדבר יותר על רצון. רצון בלי כוח. האופציה שהכוח לא חייב להתחבר לרצון – מרתקת אותי עד למאוד. האופציה שאין צורך בכוח, אלא רק יש רצון אינסופי שצריך ללכת בעקבותיו, מסעירה אותי אפילו יותר.

בואו ניקח דוגמא פשוטה כדי להבין מה זה רצון בלי כוח. למה בכל יום אני חוזר הבייתה? אני חוזר הבייתה בכל יום כי אני יודע שהוא שם. הבית. אתם מחכים בתחנה כי אתם יודעים שהאוטובוס נמצא בדרך והוא יעצור ליד עמוד התחנה שלכם. אתם יודעים שזה שם, לכן אתם מחכים. ככה בכל היבטי החיים: אנחנו הולכים, קונים, חוסכים, מלטפים, לומדים, עובדים, ישנים, מתנקים, קוראים, אנחנו עושים. אז מהו הדבר הזה שגורם לנו לעשות את כל הפעולות האלה יום אחר יום? וכאן טמון בעצם הסוד שגיליתי בהליכת הערב הנעימה שלי. אנחנו עושים את הפעולות שלנו לא תמיד כי אנחנו מאמינים בהן ולא תמיד כי אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו עושים. במרבית הפעמים אנחנו עושים אותן פעולות כי הן פשוט שם, מחכות לנו שנעשה אותן, מחכות לנו שנחליט לעשות אותן. ובדיוק אותו דבר עם התוכנית של דיאטהקלאב. אנחנו עושים את התוכנית לא תמיד כי יש לנו אמונה גדולה, ולא תמיד כי אנחנו יודעים בדיוק איך היא עובדת. אנחנו עושים את פעולות התוכנית, אכילה, שש, שבע, שמונה פעמים ביום, פעילות גופנית, פגישות קבוצה שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, כי התוכנית פשוט נמצאת שם ומחכה לנו בכל בוקר, בכל תחילת יום חדש, שנעשה אותה, וככה אנחנו עושים אותה יום אחר יום, שש פעמים ביום, ואנחנו עושים אותה כי אנחנו יודעים שבאיזה יום, אולי בעוד שמונה חודשים אולי בעוד שנה, וזה היפה, בלי לדעת מתי בדיוק, באיזה יום, סתם יום של חול, נצעד לפנות ערב ברוח הקלילה, ופתאום נצא לרגע מעצמנו, נסתכל על עצמנו הצועד ונראה קצה של חיוך מתפתח לאט לאט בזוית הפה של עצמנו, נסתכל ונראה את עצמנו, יום שלישי, סתם יום של חול, פחות 20 קילו.

לדף הפייסבוק שלי