עד עשר בבוקר היא מספיקה להכין ארוחת צהרים, ארוחת ערב, ספונג'ה, אבק, כביסה, גיהוץ ומדיח. תכירו: סוכנת חשאית מטעם אגודת הניקיון המנדטורית, אמא שלי. אבל אל תטעו – אין שום דבר לא נורמלי באמא שלי, פרט אולי בתקופת החגים. "אתם משתמשים עם סַנו קליר? זה פנטסטי!", היא מחנכת את אשתי ואותי, ובו זמנית מדגימה לנו כמו ג. יפית איך הסַנו קליר הזה יכול להשמיד את כל הוכחה לפירור עוגה שנפל בטעות…
אפשר להגיד הרבה דברים על אמא שלי – שהיא צפויה, שהיא מסתכלת על הממשלה שלנו וממלמלת "רק בן-גוריון, רק בן-גוריון…", אפשר. אבל כשהיא מקרצפת עם הנוזל הצהבהב את ה"חרסינות" שבקיר המטבח, אי אפשר לא להנהן איתה בהסכמה כשהיא אומרת שהממשלה שלנו לא מצליחה לעבוד על אף אחד. "הם כאן בשביל הכסף והמעמד. "איפה הימים של בן-גוריון, איפה", היא אומרת ושתי ידיה מורמות לשמים, בימינה הסמרטוט ובשמאלה הסַנו קליר הפנטסטי שלה.
וזו הבעיה עם ההורים שלנו, בעצם. אין בהם שום דבר מיוחד, או מעניין. הם בסך הכל אנשים ממוצעים, ואפילו בתור קשישים, הממוצעות הזאת שלהם, ממלאת להם את היום. והיי, אנחנו חיים בתקופה שבה יש אחלה אקשן. למה לנו להסתפק בדברים ממוצעים וצנועים כל כך כמו הורים?
השבוע מצאתי את אמא שלי מחזיקה ספרון בידיה שהיו מכוסות בכפפות גומי צהובות. "מצאתי את הספר הזה בארון, יוסי", היא אמרה, בשעה שניקתה את הבית, ומבחינתה לא חשוב אם זה פסח, סוכות או חנוכה, כל הכנה לחג דורשת ניקיון יסודי. בידיה היה ספר שירים דקיק של המשוררת זלדה, שקניתי פעם, לפני שנים בחנות לספרים משומשים באלנבי. "מה הכוונה האלוקית / בצמחים צצים ונובלים/ גם תכלית חיי ותכלית מותי / לא אדע בעולם הזה". היא קראה בקול ודמעות זלגו מעיניה. היא סיפרה לי שהמילים בשיר הזכירו לה את עצמה כשהיתה נערה והנה עכשיו היא אישה קשישה, והחיים נעצרו לה מאז אבא הלך לעולמו, "לוקח המון שנים, לפעמים רוב החיים חולפים להם כדי להבין את התכלית של חיינו ומותנו", אמרה אמא. חיבקתי את אמא שלי ואמרתי לה קרוב לאוזן "אמא, אני אוהב אותך", נכון אמא, העולם מטורף. לא תמיד אנחנו מוצאים בו היגיון. אבל מי אמר שהעולם צריך להיות הגיוני? אם כולם עושים כל הזמן דברים לא הגיוניים וממשיכים לעשות אותם מכוח ההרגל, אז זה לא מספיק מוכיח שהעולם לא צריך להיות הגיוני?
בנקודה הזאת אני רוצה לספר לכם את הסיפור על דג הבננה. פעם אחת היה דג בננה שחי באוקיאנוס. הוא נכנס לתוך מערה, ושם התחיל לטרוף בננות עד שחלה בהרעלת בננות. כתוצאה מזלילת הבננות, הדג השמין נורא ולא הצליח לצאת מפתח המערה עד שהוא מת חולה בתוכה. בכל פעם שאני פועל בצורה לא הגיונית ומתפתה לזלול מתוקים (או מלוחים), אני הופך לדג בננה. בכל פעם שאנחנו זוללים שוקולד וגלידה, אנחנו מתעלמים מהכוונה האלוהית של היותנו צנועים ומסתפקים במועט, אנחנו כמו דג הבננה, גוססים וכלואים בקרקעית הרדודה החיים.
נכון, הרבה יותר קל להיכנס לדיכאון של המערה ולזלול את עצמי לדעת כמו דג הבננה מאשר להידבק באופטימיות. אבל דווקא בגלל חג סוכות המתקרב, ודווקא בגלל אמא שלי שניקתה וציחצחה את הבית באקונומיקה ותוך כדי הניקיון מצאה את ספר השירים עם המשפט המדהים של זלדה, אני רוצה לחשוב שהמשפט מהשיר שאמא קראה לי הוא האושפיזין שלי, הוא המתנה של חג הסוכות שלי: לא תמיד צריך להבין הכל, לא תמיד יש הגיון בכל דבר, ואפילו תסכול וקושי הם זמניים, כמו הזמניות והארעיות שאנחנו אמורים לחגוג בחג הסוכות. אבל מה יש פה לחגוג בדיוק? את העובדה שאנחנו כאן לזמן קצר, חסר משמעות, את הידיעה שלכל דבר יש סוף וששום דבר לא קבוע?
לא יודע מה איתכם, אבל אותי חג הסוכות מלמד למה לא כדאי לי להיות דג בננה. אותי החג מלמד איך חוצים מֶדְבָר כאשר כל מה שמוכר לך נלקח ממך, מֶדְבָר ללא המאכלים הטובים, איך עוברים מֶדְבָר כזה בכל הכוח בלי להתפתות לחזור וללכת אחורה. המשוררת זלדה אומרת: ממשיכים. ממשיכים עוד יום, ועוד אחד, ועוד רגע, ועוד יום, ועוד לילה, ואז לפתע, באמצע המדבר, ללא שום הכנה מוקדמת, מהשמים (כמו לבני ישראל) יירד אוכל החסד, יירד לנו המַן. כמה ימים לקראת סוכות, ובזכותה של אמא, אני מבין את המן שיורד לי. המן שלי יורד בזכות העובדה שאני במדבר, אילו לא הייתי במדבר לא היה לי קשה, אבל גם לא הייתי מרוויח את לחם החסד. ולחם החסד שלי נפל לי פתאום משמיים במקום ובזמן הכי לא הגיוניים – במטבח של אמא, מול כפפות הגומי הצהובות שלה כשהיא צחצחה את החרסינות שלה באקונומיקה. והלחם הזה שהתגלה לי אומר שלפעמים כשאתה במדבר, לא צריך שום תכלית מיוחדת, כמו הצמחים הצצים ונובלים, בצניעות, ככה צריך לעבור את המדבר הקשה, בלי לחשוב הרבה, בלי הגיון, באוטומטיות, להמשיך קדימה, לקום, ללכת, עוד צעד, ועוד אחד, ללכת, להתקדם במדבר החשוב והארוך הזה, הארעי הזה, במדבר שבו מתבשלים להם השינויים הגדולים, עוד צעד קטן, קדימה יוסי, רוץ, לך, זחל, עוד צעד, עוד חצי צעד ואתה עובר את המדבר שמכין אותך ונותן לך את הבחירה להשתחרר מהרגלי האכילה החזיריים של דג הבננה.
4 תגובות
וואו!
בואנה יש לך כאן חתיכת בלוג!!
חחח…הרסת אותי עם הדג בננה הזה 🙂
אביב
יוסי היי,
….אני קוראת את הסיפורים פרי כישורייך, נפעמת מהאינטלגנצייה
הרגשית שלך , אתה משאיר לנו הקוראים צמא לעוד …….
כעת בעיתויי החגים: זכרונות, טעם של ילדות ,בית ,הורים ,מה יותר מרגש?
ריגשת עד דמעות……..
יישר כוח !!!
ומועדים לשמחה , בברכה : ציפי.
תודה, אביב 🙂 וחג שמח!
תודה ציפי!
חג שמח 🙂