מסכנה יפה (שם בדוי). לא רואה כלום. באמת מסכנה יפה, פעם בכמה זמן היא באה לקבוצה ואומרת "אני לא מצליחה להיכנס לתוכנית". וזה קורה לה כשהיא מתחילה להתעגל קצת בצידי הגוף (זה רק לי נדמה?), ואז היא באה בקול חלוש ובפנים עצובות לבקש עזרה מהקבוצה. ואחרי העצות שהיא מקבלת בלה בלה, כולנו מסכימים שהיא צריכה לחזור ולקרוא את חוברת התוכנית, היא אומרת, "מה באמת? לא ראיתי! לא ראיתי שצריך רק 6 פחממות ולא ראיתי שצריך רק 3 שומנים. ומה זה חלבונים?". אוף, איזו מרגיזה יפה. מתחשק לי לצעוק לכולם "הבעיה של יפה לא בעיניים, או באורך הפוני הגולש שמכסה לה אותן. הבעיה באיבר אחר שלה!", אבל אני שותק.

אתמול, קצת לפני שהתחילה פגישת הקבוצה הרשמית, חיכיתי לתורי. אני כמובן שונא בדרך כלל אנשים שעוקפים אותי בתור, אבל דווקא בתור לשקילה, לא רק שאני אוהב לחכות, אני גם ממש טוב בזה. אם אתם שואלים מה הופך אדם לטוב בלחכות בתורים, אומר לכם שאולי הפחד מהעומד לקרות לי על המשקל, או אולי התחושה הקצת לחוצה בכפתור העליון של המכנסיים שלי, לא משנה מה הסיבה המדויקת, אבל למזלי, חיכיתי והתחלתי להפעיל את היכולת המיוחדת שיש לי כשאני מחכה. כדי שתבינו למה אני מתכוון, אני אתן דוגמא: כשאני מחכה בפקק באיילון, אני מדמיין איך אני צועד בשאנז אליזה בערב, כשמשב הרוח הסתווית מבדרת את שערי, ואיך בנות צרפת בולעות בהנאה את הגופה הסקסית והמדהימה שלי, ואיך…  עד שהצופר של המכונית שמחכה אחריי בתור מעיר אותי מהחזיון הרחוק הזה, ואני אומר לעצמי, וואלה, יוסי, שרפת לעצמך עוד כמה דקות של המתנה בפקק.

אז באותו יום ראשון שזה אתמול בערב, בתור לשקילה, חכיתי. וכדרכי, כשניסיתי לנצל את ההמתנה הזו להפגין לעצמי את היכולת שלי להיות בו בזמן גם במקום אחר, טוב יותר – תקוותיי נגוזו. והחלום של הגופה הסקסית שלי לפסוע בשאנז אליזה התמסמס לו, כי יחד איתי חיכתה בתור יפה (שם בדוי), אישה נעימה וצבעונית שלא יודעת להבדיל בין ירקות לחלבונים (בדוק!). "שני קילו מאה", אני שומע את המנחה, מצקצקת בלשונה, בודקת את משקפיה אולי במקרה נמרח על העדשות יתוש מת או חרק גדול אחר שהסתיר לה את שיקול הדעת של תהליך השקילה, אבל לא! לא ולא! נס גדול היה שם, וגברת מנחה מכריזה שוב לגברת יפה "שני קילו מאה", וזאת, יפה, המרגיזנית הזאת שכאילו היא חברה בדיאטה קלאב של עזה, שם לא לומדים כנראה להבדיל בין ירקות לחלבונים, קופצת משמחה וכמעט נופלת עם כל כובד משקלה הנותר (עדיין יש לה לרדת עוד עשרות קילוגרמים) על כפות רגליי החשופות והעדינות, עד כי לרגע חשבתי לעצמי שהן הולכות להתפצפץ. שאר האנשים שהיו בתור לא אמרו כלום, הצטנפו איש-איש, התכרבלו כל אחד בצרותיו, אבל יכולתי להרגיש את אי-הנוחות באוויר. מי זאת החצופה הזאת, העזתית הזאת שבאה משום מקום, שלא יודעת מה זה תוכנית, מעיזה לרדת שני קילו ומאה בשבוע, מי החוצפנית הזאת! איך את עושה לי את זה, אני חושב לצעוק בקול, אבל אני שותק בפעם השניה.

אבהיר כאן: אני לא בא בטענות אל האישה מעזה (יפה שם בדוי), אני באמת לא יודע עליה שום דבר, מלבד זה שהיא הצהירה בקול בפגישת הקבוצה של שבוע שעבר שהיא לא יודעת מה זה "חלבונים" ומה ההבדל בין חלבונים לירקות בתוכנית… אני בא בטענות רק אל עצמי ואת עצמי אני שופט.

בכל אופן, אני חושב, איך החצופה העזתית הזאת הצליחה לעורר את רגש הקנאה שלי, אני הידען, המומחה ברזי התוכנית, אלוף השילובים המותרים של המנות הלא מותרות, איך אישה אנאלפביתית בתוכנית מצליחה לעקוף את כולנו בסיבוב, איך? אתם תחשבו שזה אולי ילדותי, וזה לבטח לא מאיר אותי באור הכי מחמיא, אבל זה המצב. ואולי מפני שזה ילדותי, את השורש לקנאה המטופשת הזאת אני יכול למצוא בילדותי.

גדלתי כילד במושבה נס-ציונה, וחונכתי, כמו כל חבריי ובני משפחתי, שלא חשוב מה נעשה, חשוב איך נעשה. אבא שלי זכרונו לברכה, אמר לי לפני מותו, יוסי, תמיד תתמיד בדרך שלך, אל תסתכל ימינה או שמאלה, אל תתייחס לדבר מלבד לדרך שלך, אם כמובן היא הדרך הראויה והנכונה לך. ומאז, אולי תפיסת הדרך הזאת הוחדרה בי חזק, אולי חזק מדי. ואולי זה דבילי לצפות מכל אחד בקבוצה לייצג איזו דרך ולהרגיש את כובד המשקל של הדרך על כתפיו, אבל תגידו את האמת: האם החיים לא היו יכולים להיות יפים וקלים יותר אם כולנו היינו בוחרים דרך וצועדים עליה מדי פעם? בפעם הבאה כשאתם מחכים בתורים לשקילה, אולי כדאי פשוט שתבחרו היטב ליד מי אתם עומדים ותרצו להיות בו בזמן גם במקום אחר, טוב יותר?

שנה טובה, שנה של מחוייבות לדרך!
יוסי

לדף הפייסבוק שלי