פרדוקס שמן

הנה הפרדוקס של מי שחוטא באכילת-יתר: בשבוע שבו אנחנו "שומרים", כלומר – מקפידים לאכול על פי התכנית. מצב הרוח הוא טוב. זה מתחיל ממצב הגוף עוד לפני מצב הרוח: פתאום קל להירדם על הבטן, לקשור בקלות את שרוכי הנעליים, לכפתר את הג'ינס בלי להכניס את הבטן ואפילו סתם ללבוש טי-שירט מרושלת מעט, במקום אחת כזאת שנצמדת כמו בגד-גוף… אני חושב שאין אדם שסובל ממשקל-יתר שלא מכיר את התחושה הטובה הזאת, את אותם רגעים שבהם אתה מבטיח לעצמך, מהמקום הנכון והחיובי ביותר – שלא תגזים עוד לעולם. פתאום, קשה לך להבין את הרגלי התזונה הקודמים שלך, איך יכולת למנוע מעצמך את הרגשת ההקלה הזאת רק בשביל ביס מיותר. אם מישהו לא מכיר את הדיאלוג הפנימי הזה – שיקום!.

כיוון שאף אחד לא קם, בואו ונבדוק ברשותכם גם את הצד האפל של אותו המטבע…

אתה יושב על הספה לעת ערב. לא רעב, אבל כנראה גם לא מאוד שבע, ומהר מאוד מוצה את עצמך נושא ונותן על ארוחה שלא מן המניין. זה לא חייב להיות פינוק מושחת. להפך – במקרה הפרטי שלי מדובר לרוב על "שטוחים" עם מלח וגבינה לבנה (טעים, אבל לא בדיוק "מנת-השף" שמעבירה גרגרנים על דעתם, נכון?). הבעיה היא שאני יודע מראש שלא אצליח להסתפק במועט – נניח 3-4 מאותם שטוחים, עם כף גבינה. לא ולא – זו הולכת להיות צלילה עד לתחתית הגביע או השקית. מראש מתגנבים לראש כל סימני האזהרה: הכבדות, הנפחיות, השינה הנעימה פחות, לשרוך את הנעליים בבוקר שלמחרת… ושוב – מי שלא היה בסרט הזה מעודו, כנראה גולש באתר הלא-נכון.

לא באה כל ההקדמה הזאת אלא כדי לשאול – למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה אנחנו מוותרים בקלות שכזאת על ההקלה הפיזית והנפשית וממירים אותה במשהו שיכביד לנו לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש. הרי אני, לפחות על עצמי אוכל להעיד: בימים שבהם אני קל – אפילו קשיים מקצועיים ואחרים נהדפים על ידי ביתר-קלות, מרוצה מהעובדה שלפחות על מזונותיי הצלחתי להקפיד. לעומת זאת, בימים שבהם אני "שמן" (או לפחות מרגיש שמן), אפילו ההצלחה הגדולה יותר תתקבל בהסתייגות – משלא עמדתי בהתחייבות הבסיסית ביותר שלי כלפי עצמי.

עכשיו, האם יש פסיכולוגים בקהל? מה גורם לנו לעמוד בצומת, לראות באופן הברור ביותר את שתי הדרכים, להבין עד כמה אחת מהן טובה והשנייה רעה – ובכל זאת לקחת את הפנייה הלא נכונה? איזה רווח יש בזה? על איזה צורך בנשמתי זה בא לענות? היכן כאן התגמול – אם רק הרגע וידאנו שהוא לא פיזי וגם לא נפשי…

מדענים עסוקים בהמצאת גלולה שתמנע השמנת-יתר. עד כה, ללא הצלחה ממשית שתגרום לכולנו להיפטר מכל הלבטים הללו עם שלוק קטן של מים. אלא שאפשר שהפתרון הוא כלל לא פיזיולוגי אלא נפשי: אם מישהו יצליח לפתור את "פרדוקס השמנים" הזה, הוא מוזמן לספר לי. עד אז לא תהיה לי ברירה אלא להמשיך ולהיאבק ב"פיתויים", אבל כרגיל – בעיקר בעצמי.