זיכרון גורלי
מאז ענקי-רוח כמו נניח ש"י עגנון, יצחק בשיס זינגר או יבדל"א עמוס עוז, לא היו לנו עוד סופרים כמי שמצויים בדיאטה…
סופרים גדולים אנחנו: סופרים את השעות בין ארוחה לארוחה, את מספר הנגיסות בכל מנה, את מידת התוספת המותרת, מידת החלבון הרצויה ועוד. הכוונה כמובן טובה וחיונית, אבל התוצאה? ובכן – בדיוק על דברים כאלה נאמר שהדרך לגיהינום שבו המכנסיים שוב לוחצים לי על קו המותניים – רצופה בכוונות טובות.
לעיתים קרובות (מדי) נדמה לי שדווקא העיסוק האובססיבי הזה במשקל – וכפועל יוצא מכך – באוכל, הוא תופעת הלוואי המסוכנת ביותר של השמנת-היתר שלי. לכן החלטתי שלא עוד: מבחינתי המשקל מפסיק להיות אישיו ובעקותיו גם האוכל: אני רעב – משמע אני אוכל (תכף נגיע גם להיפוכו של המשפט הזה). כדי שלא תינטשו את הקריאה כבר עכשיו, אומר לכם שמקץ חודשיים התוצאות מעודדות: אמנם ירידה של כשלושה קילוגרמים עבור איש גדול כמוני אינה כולה להצביע עדיין על הצלחה מסחררת, אבל הכיוון מעודד והסגנון – שבעתיים.
הבטחתי לחזור להיפוכו של המשפט: אני רעב – משמע אני אוכל, דהיינו: אני אוכל – משמע אני רעב. זה הרי מקור הצרות של רובנו, מי שאוהבים לאכול, מתגרים מאוכל ואוכלים גם כשאיננו רעבים. את המשתנה הזה הוצאתי מהמשוואה: בכל פעם שאני מתגרה מניחוח תבשיל או מאפה, מפרסומת בטלוויזיה – או סתם מנסה לשבור את השעמום עם איזה ביס, אני שואל את עצמי אם אני רעב. אם התשובה היא כן – אני אוכל. אם התשובה היא לא – אני מסתפק בכוס תה למשל. בשאר הזמן, אני לא בודק כמה אכלתי או מתי. לכאורה זה עומד בסתירה לכללים של "דיאטה קלאב", אבל רק לכאורה – מטעמים שיפורטו להלן.
הדבר השני שדאגתי לו הוא מצבור של אוכל זמין מהסוג החיובי: פירות וירקות טריים, סיר עם מרק במקרר (כשהסיר הבא כבר על האש עוד בטרם תם הראשון), גבינות רזות, לחם מלא – ואפילו דברים שנחשבים למשמינים, אבל בריאים: אגוזים לסוגיהם, טחינה גולמית טובה ועוד. בסיבוב בסופרמרקט למדתי להתעלם כבר מהדברים הרעים, כמו למשל בצק-עלים על כל נגזרותיו. זה לא שאיני חוטא מדי פעם באוכל "רע", נניח המבורגר שמנמן בלחמנייה לבנה עם מיונז, קטשופ וחרדל, אבל מאחר שאני ממעט לאכול "בחוץ", הרי שמדובר על בערך פעם בשבוע. מבורקסים, גלידות ושאר מאכלים שמנים ומתוקים, אני מנסה להימנע גם כשאני "תוקע" משהו על הדרך ביום עבודה ארוך שמתנהל מחוץ לכותלי המשרד. אגב כך, גם כשאני נאלץ לסמוך על המצאי המזדמן, גיליתי שבמעט מאוד מסעדות לא אמצא אופציה שפויה של סלט, טחינה, ונניח – חזה עוף או דג צלוי בתנור.
ומהעקרונות – להוויה: לא תאמינו, אבל דווקא החופש המוחלט שגזרתי על עצמי, הביא אותי מהר מאוד לשמירה על העקרונות שכולנו מכירים. הרעב מתעורר בי באופן טבעי סביב שלוש שעות מאז הארוחה האחרונה, הפעמים שבהן אני נאלץ לאכול בחוץ, הופכים – מבלי דעת – ל"מנה מותרת" והכי הכי חשוב: אני לא מחשב, לא סופר ולא משחית אפילו תא מוח אחד על תכנון הארוחות שלי. מתחשק לי לאכול, אני שואל את עצמי רק שאלה אחת: האם אני רעב באמת? אם כן – אז בכיף: מרק, סלט, פרי או אפילו לחם טוב עם טחינה, ביצה קשה ושאר ירקות.
אני מודע לכך שהצעד שבו נקטתי, יש בו משום ההונאה-העצמית: אני מכריח את עצמי, באופן לא טבעי, לנסות ולהיות כמה שיותר טבעי ביחסי אל האוכל… זה נכון, אלא שבהוויה היום-יומית שלי הלך-הרוח הזה מתחיל לתפוס, ופתאום אני נזכר שאצלי – ואני בטוח שגם אצל חלק גדול מכם – בעיות המשקל החלו ברגע שבו התחלנו לחשוב ולחשב.
ככה אני עם סגנון חיי – שמעבר לאותם שלושה קילוגרמים זניחים-יחסית, הפכו לטובים יותר: אני אוכל טוב יותר, אני מרגיש טוב יותר – וגם אם "תקעתי" יוגורט לצד כמה אגוזי פקאן ותפוח, לא בהכרח מנה דיאטטית פר-אכסלנס (תלוי בעיקר בכמה אגוזים הם "כמה"…), אני לפחות לא מרגיש אחר כך כבד כמו אחרי טוסט עם גבינה צהובה ופפרוני (גם לא כשר, גם לא בריא – אבל יסלחו לי אלוהי ישראל ואלוהי הקלוריות – כמה מאלה יש ברזומה שלי…).
מבטיח להמשיך ולעדכן. בינתיים אומר רק שאת הרשימה הזאת אני מתקתק על המקלדת כשאני לבוש בג'ינס שפעם הייתי מסיר מעלי ברגע שבו נכנסתי הביתה, כדי "לנשום"…