הדיאטה תעבור לנוח

אם לא שמתם לב, הרי שהטרנד הנוכחי בדיאטה ההוא נון-דיאט, כלומר – אם לתמצת את כל התורה בקליפת אגוז-מלך, משמינה אך בריאה: זה בסדר להיות שמן, זה לא עניין של בחירה ומוטב שתקבל את עצמך כשמן מאשר שתנסה לרזות (ומי שרוצה לקבל עוד חיזוקים חיוביים שיגרמו לו להשמין מנחת, מוזמן לצפות בסדרת הכתבות שמשודרת השבוע בחדשות ערוץ 10) מקסים, נכון?

העניין הוא שלא: נניח לרגע שהשמן כאייקון אופנתי הוא באמת רק עניין של טרנד ולכן אפשר לזנוח את כל הקטע האסטטי. אלא שאפילו משהנחנו זאת, נותרנו עם עוד כמה מרכיבים בריאותיים-גרידא של תופעת ההשמנה: העלאת הסיכון למחלות לב, לסוכרת, בעיות אורטופדיות שנובעות מהמשקל הרב שהגוף צריך לשאת ועוד.

בקיצור, העובדה שאנחנו רוצים לרזות קצת, לא קשורה בהכרח לצו האופנה, מדובר במשהו עמוק וחשוב כנראה בהרבה.

מצד שני, אני נוטה להסכים עם כל מי שאומר שמלחמה בלתי-פוסקת בגוף שלנו רק תשיג את ההפך: במקום להפוך משמנים לרזים, נהפוך פשוט למתוסכלים – עניין שגורר אכילה רגשית, משקל עודף וחוזר חלילה…

שאלת מיליון הקלוריות לפיכך, היא איך למצוא את האיזון בין מה שמחייב מאמץ קל בלבד ויכול להשתלב בשגרת היום, לבין מה שאולי יניב תוצאות לטווח הקצר, אבל לטווח הארוך עלול לגרום אפילו לעלייה במשקל.

התכנית שלי הולכת כך: בשבוע הראשון למסע, אני אוכל כרגיל – כל מה שמתחשק – כאילו לא היו דיאטות בעולם. בשבוע השני אני מסיר מהתפריט את האוכל המיותר, כלומר את זה ש"תקעתי" סתם ושעם מאמץ קל הייתי יכול לוותר עליו מבלי לרעוב. בשבוע השלישי אני בודק מה ממה שנותר בתפריט המספק שלי יכול להיות מוחלף במשהו אחר, לא פחות משביע, אבל עם מעט פחות קלוריות (ואני כמובן לוקח בחשבון שיש דרים שאין להם תחליף דל-קלוריות). והכי חשוב: אני לא פוסל שום מאכל על הסף: בא לי גלידה? בכיף!, מתחשקת לי בירה קרה על  חוף הים – בבקשה!, אני מרגיש כאילו העולם יעמוד מלכת אם לא אוכל עכשיו בשר – ולא חזה עוף – אלא אנטרקוט משוייש – בתיאבון. העיקר שאני מודע למה אני אוכל ומה ההשפעה של כל זה על המשקל.

לאורך כל התהליך הזה, של הפחתה הדרגתית במגוון ובכמויות עד לייצוב תפריט שמאפשר גם לפלרטט עם כל סוגי המזון, אבל גם לרזות (בשילוב פעילות גופנית כמובן – בלעדיה, חבל לנו על הזמן והמאמץ), מומלץ להתייעץ עם החברים בקבוצה: כבר קרה שקילתי רעיונות טובים למזונות תחליפיים שערבו לחיכי ולא העלו את משקלי.

אם לא ירדתם לסוף דעתי, הרעיון הוא לאכול את כל מה שאנחנו רוצים, רק להיות מודעים יותר לכמויות ולמחיר. לדוגמא – אתם חולים (כמוני) על "בצק? אדרבא – אל תמנעו מעצמכם לחם ופסטה, אבל שימו לב מה זה עושה למשקל בתום שבוע. לכאורה מדובר במזון מהסוג שאנחנו מנסים לחסוך מעצמנו, אבל כבר למדתי שעבור מי שאוהב מאוד לחם למשל, לחם "קל" עלול להיות עונש אמיתי, כך שמוטב שיאכל לחם טוב וינסה "לחסוך" במקומות אחרים.

בהמשך לאותה דוגמא, נניח שבמשך שבוע נתתם יותר משקל (תרתי משמע) ללחם טוב. עכשיו לשקילה: רזיתם – נפלא! עליתם במשקל? לא טוב, אבל גם לא סוף העולם: ראו ממה מורכב יתר התפריט שלכם והאם יש מרכיב אחר שאתם יכולים לבטל כדי "לקנות" לעצמכם עוד שתי פרוסות של לחם טוב.

בינינו, עודף משקל מקורו בהתמכרות: לסוכר, לגלוטן, לתחושת השובע (ההתמכרות הגרועה מכולן, וכמו כל התמכרות, אחרי ה"היי" הרי בא ה"דאון" המייסר…) ועוד. לכן במקום למנוע מעצמי את המרכיב "הממכר", אני דווקא מאמץ אותו בחום ובודק מה קורה כשאני ממשיך לצרוך אותו, אבל חותך במקומות האחרים. מהניסיון האישי שלי, יש לכך שני יתרונות: ראשית נעים יותר לחיות בלי החשש שמא "תיפול" ותצרוך ממנו מנת-יתר. שנית, קצת כמו בסוג אחר של התמכרויות – ברגע שמשהו הופך מחטא אסור לעניין גלוי ומותר, הוא מאבד לעיתים חלק מהקסם שלו… אתם "נופלים" לעיתים קרובות מדי? חפשו את המרכיב הממכר בתפריט שלכם ואל תגבילו אותו, אלא את כל ה"מסביב". נכון שכל זה דורש תהליך ארוך של ניסוי וטעייה, עד שנצליח להגיע לתפריט שהגוף והנפש שלנו חיים איתו בשלום. אז, ורק אז, כשנחליט להתפייס עם השריטה הפרטית שלנו, נוכל גם להתחיל ולהתפייס עם גופנו… בהצלחה