שקרים שסיפרתי לעצמי #497
אין מי שאנוס לאכול פחות ממה שהיה רוצה (חיפשתי הגדרה משותפת טובה יותר, לא מצאתי) שלא מכיר את השקרים הקטנים האלה שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לרמות את ההיגיון שמכתיב לנו לאכול פחות. בדיוק בשקר שכזה "תפסתי" את עצמי השבוע.
כפי שכתבתי כאן בעבר, איני חובב גדול של הז'אנר המכונה "מתוקים". בחיי- את כל הקילוגרמים העודפים שלי "הרווחתי ביושר" מעיקריות, ראשונות, סלטים ובעיקר הרבה מאפים מלוחים בצידם. ובכל זאת, פה ושם יש מתוק שאני מתקשה לעמוד בפניו: הכנאפה והבקלאוות הערביות, עוגות פרג ו… גלידת וניל. השילוש הלא-קדוש-בעליל הזה מסוגל לפתות אותי לעיתים אל הצד האפל והמתוק של החיים, אבל בימים כתיקונם אני לא ממש נחשף אליו, למזלי. והנה השבוע גיליתי לאסוני ששכחתי לחדש את מלאי הקרטיבים הדיאטטיים שאני נוהג לעיתים לחסל בלילות והתחשק לי משהו קר, נוזלי ומתקתק תחתם. מני ובי תרתי במקפיא אחר מוצר חלופי ועיני נחו על מיכל קטן של גלידת וניל. לרוב אין לי בעיה להותיר את המיכלים האלה מחוף לתחומי, אבל הפעם החלטתי לקחת לי כמה כפיות. אך אויה – במקום להעביר מנה קטנה לכלי נפרד ולהסתפק בה, מצאתי את עצמי נוטל את המיכל כולו… עוד לפני שפתחתי את המכסה שלו היה לי ברור ש"הצעת-ההגשה" הזאת לא תעבור, אבל המשכתי להתווכח עם עצמי, לאמור: "מה אתה ילד?" שאל קול אחד בראשי "תאכל כמה כפיות, תחזיר את המיכל למקפיא – והנה יצאת עם פחות מארטיק".
"אל תקשיב לו" לחש קול פנימי אחר "אתה מכיר את עצמך, אם לא תקציב לעצמך מראש כמות קטנה – תחסל את כל המיכל".
בכל פורום אחר הייתי צריך לספר עכשיו לקוראים מי מהשניים ניצח, אבל יש לי תחושה שקוראי הטור הזה כבר יודעים את התשובה: ההוא שקרא לי לסמוך על עצמי, היה השקרן הקטן שחבוי בתוך כל אחד מאיתנו, זה שמדיח אותנו לדבר עבירה במסווה של ביטחון עצמי.
אז כן, דלת המקפיא לא נפתחה שוב באותו הלילה. הקול הזהיר והאחראי שבמוחי נעצב עד עמקי נשמתו והלך לישון, חברו השקרן נרדם גם הוא כשבטנו מלאה גלידת וניל ואילו אני ציינתי לעצמי בפעם האלף שהתנאי הראשון לדיאטה מוצלחת הוא להפסיק ולשקר לעצמך: אנחנו אולי אחראים בכל הנוגע לתחומי חיים אחרים, אבל בכל מה שקשור לאוכל, אנחנו היצורים הכי לא אמינים שיש…