מפלגת העבודה

מכירים את זה שאתם עובדים קשה כל היום, לא מספיקים לאכול כמו שצריך – ואז מגיעים בערב הביתה ועוד בעמידה עם הבגדים שלבשתם כל היום, לפני המקלחת והמעבר לטרנינג חורפי נעים, אתם מחסלים כל מה שנמצא על השיש במטבח? אז זהו – שאצלי זה ממש לא כך…

התקופה האחרונה הייתה ועודנה די עמוסה עבורי: ימי עבודה של כ 12 שעות היו לחיזיון נפרץ ביומן שלי. ראשית אקדים ואומר שאני לא מתלונן: אני אוהב את העבודה שלי ובימים שבהם יש מי שלא מוצאים מספיק עבודה – מה לי כי אלין על כמה שעות נוספת? שנית אבהיר שאני דווקא כן מתלונן – ועוד איך: כי כמו לא מעט אנשים שהווייתם חרוצה, בנשמתי אני בטלן! בחיי, לפעמים נדמה לי שאם אני משדר בטעות מראית-עין של חריצות, הרי זה רק משום שאני מתייחס לעבודה כ"קבלנות" ורוצה לגמור וללכת הביתה לנמנם מול הטלוויזיה, מה שלצערי לא קורה מספיק בעת האחרונה.

כל זה טוב ויפה (או שלא), אבל איך זה קשור לדיאטה? אתם שואלים בצדק.

ובכן, אם בעבר סברתי שימי עבודה ארוכים שבהם קשה להקפיד על ארוחות מסודרות הם מוקשים בדרך אל ההרזיה, הרי שגיליתי שכאשר הם נצברים לשגרה עמוסה, הם דווקא ברכה במסווה.

בעוד יום אחד כזה בשבוע הוא מתכון לאסון בדמות בורקס או פיצה שהילדים השאירו על השיש במטבח ושיש ביכולתם להרוס השקעה של שבוע שלם (כלומר של המאכלים, לא של הילדים. בעצם – גם של הילדים לפעמים, אבל זה כבר עניין לטור אחר…), הרי שרצף של חודשיים כאלה, יכול להפוך לזריקת עידוד לדיאטה. נכון, בערב הראשון תמיד קיימת הסכנה שתגיע הביתה מורעב או תישא לפתע את עיניך המעונות מצג המחשב ותרגיש שאם אתה לא תוקע כרגע את המאכל הכי רב-קלורי ומנחם, לא תוכל להקליד אפילו אות נוספת אחת. אלא שזה קורה בערב נתון אחד. ההרגשה הרעה שאחרי זלילה לילית, היא אמצעי מניעה יעיל נגד חזרה על המעשה הנואל הזה מדי ערב. בלילה הבא אתה מגלה שגם אם המעטת בצריכת מזון במהלך היום, בניגוד גמור לרצוי, עדיין – השקעה של עוד כמה דקות בחיתוך של ירק ובחימום מנה סבירה בגודלה של מזונות "מותרים", תעשה את העבודה בדיוק באותה המידה.

לעומת זאת, אולי מפני שהמשרד שלי שוכן בביתי, דווקא ימים רגועים הם המועדים לפורענות. זה לא אומר כמובן שאני הולך בטל בין ארבעת קירות ביתי, אבל הרבה פעמים קורה שאני "מתנפל" על עבודה שנראית אין-סופית (קבלנות, כבר הודיתי), רק כדי לגלות מקץ שעתיים שהספקתי את רובה ושיש לי עוד שלוש שעות עד לפגישה שקבעתי… כמובן שחלון-הזדמנויות כזה יכול להיות מנוצל לפעילות בחדר הכושר, אבל ביניכם וביני, בואו נודה שהסיבה שכולנו ב"דיאטה קלאב", היא כנראה מפני שאנחנו לא בדיוק מהאנשים שמנצלים כל חלון בלוח-הזמנים שלהם כדי לרוץ ולהתאמן… נכון?

מה קורה בשעות "הרגועות" האלה, נדמה לי שאני לא צריך לספר. זה מתחיל בצורה תמימה עם כוס קפה וכמה ביסקוויטים "מותרים", ואז מחליטים על איזה פרי – כי הרי אין אדם שהשמין מאכילת פירות, נכון? ואז מציצים בעצבנות אל השעון כדי לראות האם חלפו כבר שלוש שעות או לפחות שעתיים… את ההמשך אתם כבר מכירים לבד: סתם יום של חול מתפתח לו לזלילה של המון דברים "מותרים" שלפעמים הופכים על הדרך לבלתי מותרים בעליל.

יכול להיות שמדובר בעניין אינדיבידואלי וסובייקטיבי לחלוטין, כלומר – אני בטוח שיש אנשים שמגיבים לתקופות עמוסות בעבודה בזלילה, בעוד שיש בינינו כאלה שיכולים להעביר הפסקת-צהרים בת שלוש שעות במדיטציה וצום… אלא שלפחות לגבי עצמי גיליתי שהשעמום הוא אבי כל חטאת: כשאני עובד, כך מתברר, אני מצליח איכשהו גם לעבוד על עצמי…