אני שוכב לי על הגב

שכיבה על הגב מסמלת רוגע, ביטחון עצמי, לפעמים שאננות, אבל אצלנו – המאותגרים מבחינת משקלם – היא לרוב כורח. יש נשים שמכירות את החושה מתקופת ההריונות, עבור גברים היא חדשה מעט יותר, אבל בשורה התחתונה – אלה גם אלה מתוודעים בצער לרגע שבו אתה מבקש לעלות על יצועך לעת לילה, מיטיב את הכרית, מושך את שולי השמיכה, משתרע על הבטן ו… מפסיק לנשום.

אם הבטן מלאה, אזי לא רק תחושת המחנק מציקה, אלא גם תחושת שובע וגודש, צרבות ועוד כהנה וכהנה טרדות שמכריחות אותנו להתהפך מצד אל צד עד שמוותרים ונשכבים על הגב. אמנם לרובנו קשה להירדם כך, אבל הי – לפחות אפשר לנשום (כלומר – עד שיתחילו הנחירות, כפי שקורה לא אחת למי שהולכים לישון כשהם שרועים על גבם…).

לו הייתי צריך לנקז את כל הסיבות בגללן אני נלחם במשקלי העודף לנקודה אחת ויחידה, הרי שזאת הייתה הנקודה בה הייתי בוחר: לא בצורך להכניס את הבטן כדי לרכוס את הג'ינס, לא בנשימה העמוקה לפני ההתכופפות אל שרוכי הנעליים, לא האכזבה בחנות הבגדים שבה מתברר ששוב "מצטערים, אבל אין במידה שלך", אלא אך ורק לרגע הזה. למה? קשה לדעת. אולי זה מפני שהרגעים שלפני השינה הם יקרים לי במיוחד בהיותם הרגעים היחידים בחיי שהם לגמרי "שלי": בלי עבודתי, בלי ילדיי, רק אני ועצמי עם מחשבותיי. זה הרגע ביממה שבו הכי חשוב לי להיות שלם עם עצמי, והנה – גם כשאני חי בשלום עם מצפוני ועם הווייתי – נדחפת לה הבטן הזאת ביני ובין המזרן ומבקשת לקלקל את החוויה. עבורי "מדד השינה על הבטן" הוא המדד שמתאר הכי טוב את מצבי ומשפיע יותר מכל על מצב רוחי. כשאני מפחית ממשקלי (כפי שאני עושה לאחרונה בהצלחה, טפו טפו טפו…) אני מכוון לנקודה הזאת: לא למחמאה מחבר שסוקר אותי ואומר: "אחי, רזית…", לא לחגורה שאני צריך לחגור כדי למנוע מהג'ינסים לגלוש ממותני, לא לאישה צעירה שתסתכל עלי לרגע כגבר ולא כדוד חביב, לא לרגע שבו אפשוט את החולצה בחוף היום, אלא רק לרגע שבו ייתם לו עוד יום ויותיר אותי לבד עם עצמי, עם מחשבותיי, עם מיטתי ועם בטן שמצליחה לחיות בשלום עם הרווח ביני ובין המזרון. זה כל הספייס שאני צריך בחיים…