בצק אלים

שלום, קוראים לי ניר קיפניס ואני אוהב מאפים.

זה הרגע שבו כולכם הייתם אמורים לגשת אלי עכשיו, לחבק אותי ולספר לי שאתם אוהבים אותי – אם כי אני הייתי מעדיף שתשלחו במקום איזו פוקאצ'ה.

לא עוגות, לא גלידות, לא שוקולד, לא בלינצ'ס ממולא בשמנת וצימוקים, לא אנטרקוט משוייש – שום דבר לא עושה לי את זה כמו ריח של לחם טרי.

האמת היא שעד לתקופה האחרונה לא שמתי לב לנטייה הברורה שיש לי לכיוון הבצקים לסוגיהם, ואת האמת המרה (או לפחות התופחת, תרתי משמע), גיליתי דרך חברים שהכריזו על עצמם ש"הפסקנו לאכול לחם" (מכירים את המעצבנים האלה שנושאים על גופם לא יותר מ 4-5 קילוגרמיםמיותרים – שגם הם נעלמים ברגע שבו "הפסיקו לאכול לחם"?): פתאום חשבתי מה היה עולה בגורלי לו הייתי מפסיק "לאכול לחם", והסיטואציה נראתה לי כה מופרכת, עד שלא יכולתי אפילו לדמיין אותה.

המילה "לחם" עלולה כמובן להטעות שכן היא כוללת, בהגדרה שלי לפחות, סדרה שלמה של מאפים שאינם עוגות, אבל יכולים להיות בהחלט קישים, פתיתים, קוסקוס או פסטה לסוגיה. ולא על הבצק לבדו יחיה חובב-הלחמים, אלא גם על התנהגויות נלוות כמו ניגוב של חומוס באמצעות פיתה רכה, חמימה וספוגית או, אפרופו ספוג, צלילה על גבי חלה לעומקו של סיר חריימה פיקנטי או אפילו שילוב צבאי ספרטני של ביצה קשה, גבינה לבנה ו… סיר של פתיתים. מה אומר חברים? אהבתי ביצים, אהבתי גבינות – אך הלחם התעלה על כל זאת.

אין לי כל אישור מדעי למסקנה הבאה, אבל גיליתי שמכל המנסים לרזות, הקבוצה שהכי קשה לה, היא החבורה שלי, אוהבי הפחמימה הפשוטה. הסיבה לכך קשורה לסיבה שבגללה קשה כל-כך להיגמל מאכילה מופרזת. בניגוד לאלכוהול או סמים למשל – שמוקצים מחמת מיאוס או לפחות ידועים כבעלי דרגות משתנות של מסוכנות, הרי שהאוכל הוא לכאורה לגיטימי, וודאי שחוקי – והוא מפורסם, מקיף ומגרה אותנו מכל עבר. ובכן, בתוך מני המזונות, הלחם הוא "הלחם"… כלומר: אנחנו כבר יודעים להיזהר ממתוקים, להפחית בצריכת בשר אדום וכיו"ב, ועדיין –פרוסת לחם טרי מרוחה בשכבה דקה של חמאה טובה עם מעט מלח… כן. קשה להימנע מלחם – לא כל שכן מפנטזיות אודותיו.

מה עושים? מנסים לתמרן: אני למשל הבנתי כבר מזמן שלחם-קל, עם כל הכבוד, אינו הפתרון עבורי. מוטב לי להפחית למחצית את כמות הפרוסות שאוכל ביום נתון – ובלבד שכל פרוסה תהיה מלחם לא-קלה, אבל שווה להדהים. לפני כשבוע זימן לי הגורל והלו"ז מבחן אדיר בדמות אירוע במסעדת "רפאל" שבה נפתח כל שולחן עם סלסלת לחמים מרהיבים שגולת הכותרת שלהם היא הפוקאצ'ה המפורסמת של רפי כהן, פיסת הבצק שהיא לטעמי הטעימה ביותר בישראל: דקה, חמה, מוברשת היטב בביצה מבהיקה ובעיקר טעימה – מהסוג שאי אפשר להפסיק לאכול. כדי שלא להימנע כליל, בצעתי לי חתיכה מאחת הפרוסות המלאות שבסלסלה, הישרתי מבט אל הפוקאצ'ה החמימה שנותרה מבוישת בין אחיותיה, הותרתי אותה לסועדים האחרים – ובלב התנגנה לה מנגינת ניצחון קטנה (גם אם נוגה מעט, יש להודות). אני אפילו לא בטוח שהלחם המלא שממנו אכלתי הוא פחות-קלוריות לעומת הפוקאצ'ה, אבל העיקר הוא השינוי בהרגלי הצריכה – ההרזיה כבר באה בעקבותיו.

הייתי ממשיך להישאר כאן ולפטפט בלי סוף על פסטות, פשטידות ובעיקר לחם פשוט וטעים, אלא שכל הדיבורים הללו העלו ריח מאפה באפי, אות וסימן הוא לכך שעלי לרוץ למטבח ולאכול (בדחיפות!) תפוח ירוק…