לוקח את עצמי בידיים, #2170

אז השבוע החלטתי לקחת את עצמי בידיים, מה שהיה יכול להיות נחמד אילו ידי היו ארוכות דיין בכדי להקיף אותי… אבל, רגע, לא היינו כבר בסרט הזה?

מספיק שנים בחזית המשקל מכיר בוודאי את הרגע הזה שבו אתה מחליט שמה שהיה לא יהיה יותר. מהיום – שליטה, ריסון, שמירה. קצת מצחיק להגיד את זה בקול רם, אבל בדרך כלל זה מצליח! כלומר – לפחות לטווח הקצר: אנחנו אוכלים פחות, מתאמנים יותר, מתחילים לקבל מחמאות מהסביבה, רוכשים בגדים צרים יותר שמחמיאים לנו מאוד, מקבלים עוד קצת מחמאות ומגיעים לשלב האופוריה, זה שבו אנחנו ממש לא מבינים את השמן ההוא שגר כאן מקודם לפנינו. משוחררים מהצורך להכניס משהו לפה, לא חושבים יותר מדי על חילוף-חומרים (הייתי עדין, אתם מבינים למה אני מתכוון) ונשבעים לעצמנו שזהו, הפעם זה לתמיד: אין מצב שנחזור להשמין!

אז למה בכל זאת רובנו מוצא את עצמו שוב ושוב בנקודת ההתחלה? מה קורה במוחנו בין אותם רגעים של התחייבות מוחלטת לתפריט דיאטטי לבין החזרה לשגרה של זלילה משמינה?

הסיבה שאני שואל את השאלה הזאת דווקא עכשיו היא כי אני מרגיש שוב בפתחו של תהליך: מכר וותיק מתחום הכושר פנה אלי כדי להריץ עלי פיילוט שאמור להסתדר יפה עם התוכנית שלי בדיאטה-קלאב: כל מה שאני צריך לעשות הוא להתאמן פעמיים בשבוע עם מדריכה מטעמו (ולנסות להשלים עוד שני אימונים בעצמי) ובמקביל – וכאן מגיע הטוויסט: לא להתעסק בכלל באוכל אלא לאכול אך ורק מה שקייטרינג מיוחד מספק לביתי פעם ביומיים… כשאני נדרש להשלים בעצמי רק את ארוחות הביניים. האמת? הוא בא לי בדיוק בזמן: החודשים הראשונים שלי ב"דיאטה קלאב" היו מוצלחים מאוד, אחר כך באה הנסיגה – התחלתי לזייף בתוכנית, התחלתי להחמיץ שקילות ופגישות. פה ושם חזרתי כדי להישקל ולהיווכח שהמצב לא טוב – גם אם לא חמור: גם בשיא "ההשמנה המחודשת" שלי, הייתי עדיין במשקל פחות מזה שממנו יצאתי לדרך. הייתי זקוק למשהו נוסף – זולת תמיכתם של חברי לקבוצה – כדי להחזיר אותי למסלול. ואז הגיעה ההצעה שאולי לא מחוללת מהפכה של ממש בחיי, אבל מאפשרת לי להיצמד לתוכנית ולשגרת אימונים מחייבת יותר. ההתחלה תהיה טובה, אני יודע – כמעט כל מערכת יחסים מחייבת נהנית בתחילתה מירח-דבש… מה שמטריד אותי כרגע היא אותה נקודה באופק, הנקודה ההיא שבה אתה בטוח ששינית את חייך לנצח, הנקודה ההיא שמה שעומד מאחוריה הוא דלת המקרר… מה גורם לנו למעוד תמיד באותה נקודה?

אני מניח שהתשובה לשאלה הזאת תהיה תשובת מיליארד הדולר לכל נושא הדיאטה האנושית לדורותיה… יש מי שיטען "הרס עצמי", אבל אני לא מקבל את התיאוריה הזאת: חלקנו לפחות אנשים קונסטרוקטיביים ואופטימיים – שמתקדמים יפה בעבודה, מגדלים משפחה אוהבת, מתרועעים עם חברים טובים –  ולא נוטים להרס עצמי. אז איזה מנגנון פועל כאן בכל זאת כדי להחזיר אותנו לאחור?

וכשאני ניצב בשבוע הראשון למחויבות חדשה, אני כבר לא חושב על ירח-הדבש, אלא ירא מהרגע שבו אתייצב עם התפריט שלי לפני יועץ-הזוגיות…