3 קילוגרמים4 ימים

הכל התחיל ביום רביעי בשעות אחר הצהריים המוקדמות כשבתוך התרוצצויות של יום-עבודה עמוס במיוחד ודאגה לגוזלים שאימם התעופפה לה לרגל עסקיה לפרנקפורט – שגיליתי פתאום שאני מרגיש ממש, אבל ממש לא טוב.

מאחר שהייתה לי עוד פעילות מחייבת באותו הערב, לקחתי שני אופטלגינים, ניסיתי "לשים את הראש" לחצי שעה והתכוונתי להמשיך כרגיל – אלא שלמרות שהצלחתי איכשהו, לשרוד את האירוע – כשהגעתי בחזרה הביתה היה לי ברור: חטפתי שפעת.

אם תעיינו בגיליון הרפואי שלי, תגלו שעבורי שפעת היא כמו אולימפיאדה – מתרחשת רק אחת ל-4 שנים. אלא שכאשר היא מתרחשת – היא מפילה אותי לקרשים.

כמו כל גבר מגודל, אני נמלט לי אל מתחת לשמיכת הצמר, חלש ומיילל כחתלתול באופן שמהווה אתנחתא קומית עבור שאר בני-הבית שבוהים בעניין בסמרטוט הרובץ על הספה ומצטמרר מקור – אותו אחד שבדרך כלל סבור שאפשר לפתור כל חולי כמו בצבא – אם רק שותים מימיה ונחים לחצי-שעה. להגנתם ייאמר שאני מספק להם את רוב התחמושת עת אני הופך לדרמה-קווין עם משפטים כמו "בואו ילדים להיפרד מאביכם, כנראה שלא אוציא את הלילה".

אני ממש לא ממליץ לכם ללקות בשפעת, אבל אם כבר אנו נדונים לחטוף אחת כזאת מעת לעת, בואו ונתבונן גם בתופעות-הלוואי המבורכות: אחרי חודש די קשה ששיאו היה בין הטברנות של סלוניקי (כפי שתיארתי בבלוגים קודמים), באו לי ארבעת ימי המחלה כאתנחתא מבורכת. פתאום אין תיאבון, פתאום מרבים בשתייה של תה ומרק…

לשמחתי חפפה רוב השפעת שלי את סוף-השבוע, כך שיכולתי פשוט לרבוץ במיטה ולתת לה לחלוף. ולשמחתי הגדולה עוד יותר, כאשר קמתי ממיטת חוליי ביום ראשון לקראת שבוע עבודה חדש, גיליתי שאני דורך על שולי הג'ינס שלי. מה זה? האם המחלה גרמה לי לאבד מגובהי?

כנראה שלא, אבל היא גרמה לי לאבד (לא התאפקתי ונשקלתי) כמעט3 קילוגרמיםבתוך ארבעה ימים (בלי להתייבש חלילה), כך שהג'ינס הרגיש לפתע חופשי לגלוש ממותני.

כן כן, אני יודע שזה לא תחליף לתוכנית ושכל השהייה שלנו כאן מיועדת לנסח פתרון לימי שגרה ולא לאירועים חריגים, ובכל זאת – כל מי שנלחם במשקלו וקורא עכשיו את הבלוג הזה, מבין בדיוק את החדווה הקטנה שמילאה אותי לפתע כפיצוי ראוי לארבעה ימים על ערש-דווי…