העם דורש צדק קלורי
ונפתח בספוילר: המילים הבאות הן הגרסה דלת-הקלוריות של "מחאת המילקי" המפורסמת – ולא כי החלטתי שמאחר שהתפריט הדיאטטי מונע מאיתנו מעדני שוקולד, מגיעה לנו מחאה קטנה משלנו, אלא מאחר שיש דברים שלא ניתן להסביר בדרכים המקובלות של גודל-שוק, צרכי הביטחון הייחודיים שלנו ועוד – אלא רק בהכרה המכאיבה לפיה מישהו כאן עושה עלינו סיבוב.
ועכשיו לתכל'ס: הטור הזה נכתב אליכם מסלוניקי שבצפון יוון, שתי אצבעות מאיתנו על הגלובוס. אתם מוזמנים לקחת סל ולהסתובב אתי בשוק מונדיאנו, הגדול שבשווקי העיר (אך לא גדול יותר מאשר שוק-הכרמל או שוק מחנה יהודה). לו רק הייתי גר כאן, אפשר שהייתי מצליח לתחזק ביתר קלות אורח חיים דיאטטי: הירקות פשוט מדהימים כשהעיקרון ברור – ירק או פרי שזו עונתו, נמכר כאן במחירים שהם פחות ממחצית מחיר השוק אצלנו. ירק או פרי שזו אינה עונתו – פשוט לא נמכר. כמה פשוט, כמה נכון. אני ממשיך למחלקת הדגים, מחלקה חשובה עבור מי שמבקש גם ליהנות מאוכל טעים וגם לשמור על גזרתו. ובכן, השוואה בין סוגי הדגה השונים למחירים המקבילים בישראל מגלה פערים של עד 75%!!! אתם מבינים? יווני שרוצה לבסס את מזונו על ירקות טריים, דגים ופירות, ישלם תמורתו כשליש מאשר ישלם חברו הישראלי… והוא הדין גם לגבי מוצרים שהם עתירי קלוריות יותר, אך עדיין משלימים חיוניים לתפריט שלנו: פירות יבשים, אגוזים, קונפיטורות, שמן-זית ועוד…
אז נכון – חלק מהפערים במחיר אפשר עוד איכשהו להסביר בפרמטרים הגיוניים, אבל לגבי רוב הפער: בטי-שירט אדומה וקרחת, עמד לו גבר ישראלי מאותגר מבחינת משקלו בלב השוק של סלוניקי ושאל: "למה?"
אז אני מודה שהפעם אין לי שורה תחתונה, זולת זו שבסוף החשבון, אלא רק עצבים על המקום שבו אני חי וממנו אני אוהב לצאת למסעותיי בעולם. עכשיו רק נותר לייחל לכך שהעצבים הללו לא יתפתחו לכדי אכילה רגשית…