אנחנו והרגילים

בואו ונאמר תחילה את המובן-מאליו: דיאטה היא דבר קשה. אני לא מתכוון כמובן לדיאטה "ייעודית", כזאת שגוזרות על עצמן, למשל, כלות, רבעון לפני חתונתן. או למשל מישהו שמחליט שהוא רוצה לרדת מידה אחת בג'ינס ומסוגל אפילו לצום (בדיאטה הרעה מכולן) במשך שבוע כדי להגיש לייעדו. אני מתכוון לדיאטה כדרך-חיים. למה כל-כך קשה לנו לסגל לעצמנו תפריט אלטרנטיבי?

אחת הסיבות, הכתה בי כברק לפני כמה ימים: נסעתי לסקר איזה מיזם אלכוהולי חדש בצפון, ומעבר לבקבוקי הבירה, היין והתזקיקים השונים שנערמו על השולחן, החליטו מארחינו שצריך גם משהו לנשנש: מהקיבוץ הסמוך – אין גבול לדברים שאפשר לגלות בקצה המרוחק של הפריפריה – הוזמנו מגשי פיצה חמים, הטבח המקומי מבין חברי הצוות הכין תבניות של אנטי-פסטי, אחד מבעלי המיזם שהוא גם יצרן גבינות – -פרס את מרכולתו (משובחת, אבל אף אחד ממוצריה אינו נקי מלפחות 30$ שומן) על השולחן, וככל הנראה היו שם עוד מאכלים עתירי קלוריות מחד וטעימים להפליא מאידך שגרמו לי להשפיל את מבטי בתחינה (אה, כן, אפרופו תחינה: הייתה שם גם טחינה ולצידה לחמים טריים…) שההפסד הצורב שאני עומד לנחול לקלוריות לא יהיה משפיל במיוחד, אלא מינורי שכזה – מאותן תפילות שנושאים שחקני מכבי תל-אביב בכדורסל, נניח, לפני שהם פוגשים בקבוצת נ.ב.א.

ואז הבנתי: כל האנשים סביבי אכלו את כל הדברים הללו מבלי לחשוב פעמיים ומבלי שאף אחד מהם מרגיש מאותגר מבחינת משקלו. העניין הוא כזה: הם לא מנעו מעצמם דבר בשם הקלוריות או אחוזי השומן, אבל הם גם נעצרו, באופן הטבעי ביותר, אחרי משולש פיצה אחד או שניים, חריץ של גבינה ועוד 2-3 פלחי בטטה וקישוא מצלחת האנטיפסטי.

לרוב אני מחבב את הבריות, גם כשאין לכך סיבה, אבל הפעם, למשך כמה דקות של רחמים עצמיים, שנאתי את כל "הרגילים": את כל אותם אנשים שלא מתגרים כמוני מאוכל, לא מנהלים קרבות פנימיים שכאלה ועוצרים – באופן הטבעי ביותר אחרי מנה סבירה. אותם אנשים לא יראים מארוחות-חג שהפכו אצלי לאויבות כה מרות עד ששקלתי לרגע ברצינות לנתק את כל קשריי המשפחתיים (נו, טוב, בעת חגי תשרי לא צריך דיאטה כדי לרצות בזה, אבל בכל-זאת…), אין להם קרב-מוחות עם ה"על האש" בשבת, מסעדות לא מהלכות עליהם אימים כשם שהן מהלכות עלינו, האנשים שמנסים לסגל לעצמם דיאטה.

ואז הבנתי שעצם הקרב שמתחולל בין שתי אוזני בכל פעם שנושא האוכל עולה, הוא סוג של הפסד מתמשך. אני חושב על אוכל כשאני קם ואני חושב עליו כשאני הולך לישון. שבוע טוב של אכילה נכונה ובריאה לפני התוכנית, כבר נקשר בזדון במוחי עם ארוחת החג הממשמשת ובאה – שהרי אכלתי נכון ועתה "מגיע לי" לאכול "טוב". כל יום-הולדת שמתקרב לאחד מבני המשפחה הקרובה כבר גורר אותי לדיונים פנימיים על טיב המסעדה שאליה נצא עד שפי מתמלא רוק.

אז נכון, לפעמים אני מרגיע את "הרעב" המנטאלי הזה בשתי פרוסות של לחם קל עם ממרח סביר וירקות, כפי שמצווה עלי התוכנית, אבל בראש כבר נערמות הקלוריות זו על זו – וכבר למדתי – קלוריות שנערמות לי במחשבה, סופן שייערמו לי גם על קו המותניים.

אז איך הופכים לנורמאלי – כזה שאוכל מה שיש בלי לבדוק בציציות, אבל גם בלי להגזים? ובכן, במקומות אחרים הייתי מגדיר את השאלה הזאת כשאלת מיליון הדולר, אבל ברשותכם אני אגדיר אותה כשאלת שלושים הקילוגרמים… אותה שאלה שכדי למצוא לה תשובה כולנו כאן. חג אסיף שמח – ותזכרו לא "לאסוף" בו מכל המאכלים שעל שולחן החג.