תחושת בטן
מאירועי הפרקים הקודמים: אחרי תקופה של היעדרות מהשקילה ומהשיחות בקבוצה ואחרי קיץ קשה של מונדיאל ומלחמה (וזה רק במ'!), החלטתי להתעורר לפני שימחקו כל ההישגים הנאים שהשגתי בעשרה חודשי חברות ב"דיאטה קלאב": התחלתי לשים לב למזון שאני מכניס לפי, הגברתי את קצב האימונים בחדר הכושר (אפילו עברתי למכון חדש ונוצץ יחסית, פחות בגלל ה"עאלק-סטטוס", ויותר כדי שכל האנשים הצעירים והיפים שמסביב יגרמו לכל קילוגרם מיותר שלי לכאוב כמעט פיזית) והתוצאות בהיקפים לא איחרו לבוא (אם כי לא נשקלתי, כך שההנחה הזאת נסמכת על אחד המדדים האמיניםביותר בטבע: "מדד הג'ינס הצמוד". אותו זוג שיש לכל אחד מאיתנו בארון ושלא משקר לנו לעולם). חמוש ברוח ההתלהבות החדשה, הבטחתי לעצמי (ולכם) לשוב לקבוצה ולשקילה. אלא שבדיוק אז, בעודי עומד מול המראה, מכניס מעט את הבטן (כי יש עוד לאן לשאוף, תרתי משמע) ומדמה בנפשי כבר את הפרח שתצייר לי אביבה, המנחה, בשולי כרטיס השקילה שלי ואת המחמאות שאקבל מהחברים בקבוצה. שמתי לב שמשהו מוזר קורה בשיפולי בטני, כאילו היא כועסת מעט על ש"שאבתי" אותה פנימה.
לא אלאה אתכם בתיאורים פלסטיים של מה שקרה ביומיים שלאחר מכן, אחרת יש סיכוי שהפסקת האכילה הקרובה שלכם תתארך משלוש שעות לשלושים שעות, דבר המנוגד בתכלית לעיקרון האכילה הנכונה שלנו. רק אציין שבעוד אני אוחז בבטני ומנסה לחשוב מה כבר אכלתי לאחרונה שהיה יכול לגרום לקריסת מערכות שכזאת, וכבר נודע לי שיש איזה וירוס מעיים שמפיל חללים ברחבי העיר. גם הילדים ואימם החרו-החזיקו אחרי – וכך, במשך כמה ימים הפכה צריכת המזון שלי לסלקטיבית עוד יותר (וגם המעט שנכנס, איך לומר זאת בעדינות – לא שהה בתוכי זמן רב מדי).
כידוע, אין רע בלי טוב. מקץ שלושה ימים שהיו, לגמרי במקרה, גם ימים של לחץ גדול בעבודה. הרגשתי שאני יכול לשלוף מהארון לא רק את הג'ינס ההוא, המכונה "קו המשווה", אלא בקרוב גם את המכנסיים מהחתונה…
מה שכן, את חוויית השיבה לקבוצה (המפגש האחרון נערך בדיוק ביום שכל זה התפרץ) נאלצתי לדחות: האם ישתתף גם המשקל בשמחתי או שאולי יתברר שכגודל הציפיות?… התשובה, החל מהשבוע הבא.