בחזרה לעתיד
לא במקרה לא שמעתם אותי בחודשיים האחרונים מדבר על קבוצת התמיכה שלי, על אביבה – המנחה המצוינת של הקבוצה ועל החברים שבכל פעם שנדמה לי שאני יודע כבר הכל על עודף משקל והדרכים להתמודד איתו – מצליחים להפתיע אותי מחדש.
לא שמעתם מפני שכבר למעלה מחודשיים שנמנעתי מהמפגשים. זה החל בעלייה מתונה במשקל, ממש לא בושה גדולה, אבל גם לא כזה כבוד גדול… ואז התחלתי בפרויקט שהיה קשור למונדיאל, ואז הגיעה נסיעת-עבודה לחו"ל ואז חופשה משפחתית, מלחמה… אתם יודעים, אני מניח, כמה קל לאמץ התחייבויות אחרות במקום ההתחייבות היחידה שהבטחנו לעצמנו לאמץ עם ההצטרפות לדיאטה קלאב.
אלא שאם מישהו מדמה לעצמו שאותם חודשיים ומעלה היו חודשים של זלילה, אזי הוא כמוני, קטן אמונה לגבי הדברים הטובים שבכל זאת הצליחה להטמיע בי התוכנית. לא אכחד אמנם כי השבועות הראשונים ל"שחרור" מעול השקילה השבועית, התבטאו בהפרזה מסוימת באוכל (אם כי לא בקריסה כללית של המשמעת העצמית), אבל מהר מאוד התחלתי לחשב מסלול מחדש: החלפתי חדר-כושר, הגברתי את קצב האימונים, והחזרה לאכילה מסודרת ונכונה יותר כבר כמעט שקרתה מאליה: אחרי האימונים המפרכים, לא היה לי חשק לקלקל את כל מה שהשגתי (מה גם שגיליתי שאימונים בשעות הערב הם דרך מצוינת להימנע מיציאה מיציאות מיותרות שנגמרות באיזו זלילה לילית).
השבוע גמלה בי ההחלטה: ביום ראשון הקרוב אני חוזר לקבוצה. קצת נרגש, קצת חושש, אבל חוזר. אמנם הקפדתי שלא להישקל בשדות זרים, כמצוות התוכנית, אבל לפי זוג מכנסי הג'ינס ההוא שיודע "לנחש" ירידה או עליה אפילו של קילו או שניים, אני מניח שלא חלה החמרה במצבי… מי יודע? אולי בפעילות הגופנית האינטנסיבית של השבועות האחרונים, תבוא גם איזו הפתעה לטובה.
האמת? זה לא נורא משנה, בין אם הוספתי קילוגרם אחד או הפחתתי שניים, הרי שמה שחשוב מבחינתי הוא שהרצון לחיים טובים, בריאים ואם אפשר גם יותר רזים, גבר אצלי – אחרי מאבק ממושך – בגרגרנות המפורסמת שלי.
האם זה ניצחון במערכה? ממש לא, אבל בתקופה שבה נשקלים ניצחונות גדולים והפסדים קטנים בחיפוש אחר תמונת-ניצחון אולטימטיבית, אאמץ גם אני את הטרמינולוגיה שהשתלטה על השיח הציבורי ואומר שאמנם איני יכול להצהיר שמוטטתי את שלטון המזון, אבל בחיי שהנחתי עליו כמה מכות כואבות!