אהבה (עצמית) בימי כולרה
האמת? קצת קשה לדבר על שש ארוחות ביום , שתייה מרובה ואימונים בחדר הכושר כשמסביב ייהום הצער. העניין הוא ש"צוק איתן" יסתיים יום אחד, המלחמה שלנו בקילוגרמים העודפים – כנראה שלא תיתם לעולם…
אם תרצו, המאבק הלא מוצלח שלנו במשקל העודף, דומה במקצת למאבק הלא מאוד מוצלח שלנו בטרור: אנחנו צוברים וצוברים וצוברים עד שאי אפשר יותר, ואז פותחים במבצע, כלומר בדיאטה, שהשעות ולעיתים גם הימים הראשונים שלה מלוות במילים גבוהות ובהבטחות לכך שהפעם נכה את המשקל העודף מכה ניצחת, ההמשך הולך ומסתבך עד שאנחנו מייחלים כבר שיסתיים בתיקו מכובד (מכובד למי?) ולבסוף אנו חוזרים לסורנו רק כדי לצאת למבצע הבא כשהאויב חזק בהרבה… זו אולי הסיבה שבגללה מצאתי ב"דיאטה קלאב" פתרון הולם: אם להמשיך את הדימוי הקודם, היא הציעה לי שגרה של "ביטחון שוטף" שבו צריך אמנם לשמור על ערנות ולספוג מדי פעם נפילות כואבות, אבל היא גאלה אותי לפחות מהחשיבה המעוותת של "זבנג וגמרנו".
כאמור, קשה לכתוב על דיאטה בשעה שמהדורות החדשות משדרות אלינו צרות גדולות בהרבה (וזה עוד עבור בני-המזל שנחשפו לכאב רק ממסכי הטלוויזיה), אבל ברמה האישית, אחת מתופעות הלוואי החמורות של המבצע הזה היא השפעתו על הרגלי האכילה שלי. נכון, התיאבון פוחת אל מול המראות, אבל פתאום יש לי תירוץ "לחטוא": להפסיד פגישות שמתקיימות בין "משדר חדשות מיוחד" לאזעקות, לסטות מהתוכנית – שהרי הימים הם ימי חירום, להפסיד אימונים כדי להתעדכן "במצב" ועוד תירוצים שונים ומשונים. כי זאת הרי יודע כל "שמן בראש": כלפי חוץ אנחנו יכולים להפגין משמעת עצמית, אבל מבפנים אנחנו כל הזמן זוממים על הפרתה: ביום ההולדת שלך, ביום ההולדת שלה, בימי ההולדת של הילדים, בערב החג, במוצאי החג, בנסיעה לחו"ל, בחופשה, במונדיאל… כל סקנדל או פסטיבל הוא בשבילנו עילה לסטות מהשגרה שכבר הצלחנו לייצב.
אתה עומד במטבח, חותך חסה לסלט של הערב, מתבל, טועם – וזה לא רע! עם עוד ביצה קשה ושתי פרוסות לחם קל בגבינה, זו ממש ארוחה שווה, אפילו משביעה – אז למה לעזאזל אני עדיין חולם על המבורגר וצ'יפס?!
ואולי במקום לייסר את עצמי על המחשבות האלה, אני צריך לספור עד עשר ולהחליט שאני מספיק אוהב את עצמי כדי לדבוק בתוכנית? כי עם כל האהבה לעם ישראל, לחיילי צה"ל ולכל מי שמגיע לו בימים כאלה, הגיע הזמן לפנות עוד קצת מקום בלב בשביל עצמנו. אהבה בימי כולרה.