האוכל כמרחב מוגן…

בואו ונפתח דווקא בלשים את הדברים בפרופורציות הראויות: יחסית למחיר שמשלמים אחרים: חיילי צה"ל, תושבי הדרום וגם הבלתי-מעורבים, כמו שאנו נוהגים לכנותם, בצד השני של הגדר, המחיר הקלורי שאני משלם, הוא בוודאי זניח. ועדיין, לא נתכנסו הנה ל"דיאטה קלאב", אלא לשם מטרה אחת שקצת כמו משגרי הטילים של החמאס מתבררת כחמקמקה יותר עם כל יום שעובר.

אני לא יודע מה אתכם, אבל המבצע הצבאי ברצועת עזה פגע קשות בחוסן האזרחי שלי במלחמה נגד הקלוריות. אמנם כבר עברתי את הגיל שבו בעטיו של "צו-8" אוכל להאשים את האוכל הצה"לי נוטף השמן במצב, אך עדיין, המצב לא מזהיר.

זה החל בהצמדות למשדרי החדשות המיוחדים, הרגל מגונה שלא רק שגרם לי לבלבול תודעתי, אלא בעיקר גרם לי להחמיץ את הביקורים הסדירים בחדר הכושר. זה נמשך בחוסר מוטיבציה לעמוד ולחתוך סלט גדול לעת ערב, כמנהגי מאז נכנסתי לתוכנית – בעוד אוזני כרויה לדיווחים מהחזית, וזה המשיך בלילות ארוכים אף מבדרך-כלל אל מול העדכונים האחרונים, תוך כדי שלפעמים מתפלק לי איזה ביס קטן… לא, לא ברמת הבמבה, הבורקס או הטוסט-גבינה, אבל גם שני אפרסקים ויוגורט או פרוסת לחם בקוטג' באחת וחצי בלילה, מצטברים מקץ יותר משבועיים של לחימה למשהו שצריך להילחם בו.

כך אירע שבשעת המבחן הלאומי שכולנו עומדים בו, אני כושל דווקא במבחן הכי פרטי שלי. אולי לא מתרסק, אולי לא חוזר לאכול "כמו פעם", אבל בהחלט גם לא מצליח לשמור על קשר הדוק וחיוני עם כל ה"עשה" ובעיקר עם ה"אל תעשה" שלמדתי בשמונת החודשים האחרונים.

אלא שהדבר הכי מאיים בכל הסיפור הזה, הוא כנראה גם מה שהכי מאיים על הציבור הישראלי: התחושה שעוד נידרש למערכה שכזאת בטווח של כמה שנים, או אם לתרגם זאת לעולם המושגים שלי: ההכרה המבאסת בכך שהמצב הביטחוני הוא רק תירוץ. אני לא אוכל בלילה מול החדשות כדי להזדהות עם חיילי צה"ל ברצועה, אלא כי האוכל הוא המרחב המוגן שלי, אזור הנוחות שלי, המקום בראשון שאליו אני נמלט ברגע שמשהו משתבש. ולפיכך (מאחר שתמיד ישתבש משהו במציאות חיינו, הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית) אני נדון לחזור ולהתעמת עם הקילוגרמים המאיימים עלי מכל עבר בכל כמה שנים… הרי מי מאיתנו לא ניסה לרזות בחייו בדרכים שונות ומשונות, רק כדי לחזור לשדה-המערכה בכל פעם מחדש? (ואבוי, ממש כמו ברמה הלאומית – לעיתים מעמדת פתיחה גרועה יותר…).

כך, בפנים מודאגות ובפה מלא אני יושב מול משדרי החדשות, מאחל לכל חיילי צה"ל שיזכו לאכול את ארוחת השבת הבאה בחיק יקיריהם ולעצמי – להתכסות שוב בתוכנית, כמעין "כיפת ברזל" נגד הקלוריות שמשוגרות אלי מכל עבר…