הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של השמן

השבוע כבר התכוננתי ללכת למפגש, בחיי. הנה, אמרתי לעצמי, נגמר המונדיאל, הפסקת האש – כן או לא – עדיין לפנינו ובהחלט הגיע הזמן לחזור לשגרת אימונים ואכילה מסודרת. בינינו? זה לא שממש התפרעתי במונדיאל, אבל כן, נו, אתם יודעים – כשיושבים מול הטלוויזיה בכל ערב במשך ארבע שעות, עם משחקים שחלקם מסתיימים אחרי אחת, יוצא פה ושם לחטוא ולחטוף מכל הבא ליד.

חזרה לקבוצה אחרי שלושה שבועות של היעדרות (פעם אחת הולנד-מכסיקו, פעם אחת – נסיעת עבודה לגרמניה ופעם שלישית – חופשה משפחתית. רק תנסו אותי – בתירוצים אני אלוף!) מחייבת איזה מאמץ מיוחד, הגם שזה מנוגד בתכלית האיסור לרוח התוכנית.

לפיכך התחלתי להקפיד על הכללים: פתאום שש ארוחות ביום אחרי הפרת השגרה, פתאום כל כוס מים נספרת, פתאום העובדה שהחמצתי את ההזדמנות ללכת לחדר הכושר מקבלת "איזון" מהעובדה שהחלטתי להשאיר את האופנוע בבית ולצעוד לסידורים וקניות ברגל. אפילו "מנה מותרת" חידשתי השבוע: ניסיתי להימנע משתיית בירות, יין ואלכוהול במשך כל השבוע – ואז להרשות לעצמי להשתחרר ב"חמארה" (כינוי למאורת אלכוהול קטנה, בסגנון השוק, שפועל בעיקר ביום, רחוקה מאוד מאווירת הפאבים של הערב) של מתי בפלורנטין. על מתי לנדשטיין שזכה לכינוי "מתי המקלל" על שום השיח הבוטה שהוא נוהג לנהל עם לקוחותיו, עוד ארחיב כאן יום אחד. בינתיים אומר רק שמדובר בקשיש בן 85, בוגר גטו ורשה שאיבד את משפחתו ואלוהיו בגטו, שרד, שותה בקבוק וודקה בכל יום, מה שלא מנה ממנו להקים משפחה ועסק.

אנחנו יושבים אצל מתי, ברקע מרצדת הטלוויזיה שלרוב כבויה, ואז נשמעת אזעקה. בירור קצר מעלה שהמרחב המוגן הקרוב הוא חדר המדרגות של הבניין, אך מאחר שמדובר באחת השכונות הקשות של דרום-העיר, הפך חדר המדרגות הזה מקלט (בעתות שלום) לנרקומנים או לסתם מי שעבר ברחוב וחיפש מקום לעשות בו את צרכיו – כבר עדיף לספוג פגיעה ישירה מאשר להילכד במקום שכזה…

עוד שלושה ימים נותרו לשקילה, ואני מסתפק במועט (באופן יחסי כמובן) וכבר מתכנן את סוף-השבוע שלי: הנה הדברים שאוכל, הנה שלושת האימונים שאני מתכנן כדי לחזור לכושר מלא, הנה והנה והנה. ואז על הקו ל', חבר וקולגה שמבקש שאחליף אותו, ברגע האחרון ממש, בנסיעה לצורך השקת קטנוע חדש באמסטרדם שבהולנד…

נשבע לכם שלא רציתי לטוס: מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות, יודע וודאי שבחודש שעבר הייתי בספרד ולפני שבועיים בגרמניה, רוצה לומר – חו"ל לא ממש חזר לי. מה גם שמדובר בסוג הנסיעות שנמשכות לכאורה לילה אחד, אבל "הורסות" שבוע שלם – בלילה שלפני הטיסה אי אפשר לישון כמו שצריך כיוון שצריך להיות בשדה התעופה כבר בארבע לפנות בוקר, ב"חזור", בטיסת הלילה, נוחתים רק לפנות בוקר, מה שאומר שלא ישנים ממש (אני תמיד מקנא באלה שמצליחים לישון בטיסות. אצלי, אפילו אחרי שנים ארוכות של נסיעות עבודה, העסק לא ממש מצליח) – ולמחרת צריך כבר להתייצב לעבודה כרגיל.

"עזוב" אמרתי לל', "אני מוותר – שמישהו אחר ייסע" – ואז קיבלתי את המניפסט – שהוא בכלל מת לטוס – ואפילו חשב כבר לנצל את העניין לחופשת סוף-שבוע עם האישה ו… רק ששתי הבנות שלו עודן קטנות, ולך תשאיר אותן אצל הסבתא והסבא כשבכל יום כמעט מתרגשת התקפת טילים על תל-אביב. נו, מול נימוק שכזה לא היה לי הרבה מה לעשות: שעלי יגידו שבגללי גדלו שתי ילדות קטנות כנפגעות חרדה? אז ארזתי את עצמי וטסתי ליום וחצי בארץ שהמאכל הלאומי שלה הוא צ'יפס ושהליברליות שלה מתבטאת, בין היתר במקומות שמוכרים חומרים מעוררי תיאבון (אמנם רק כתופעת לוואי, אבל לענייננו – תופעת הלוואי הזאת מסוכנת בהרבה מההשפעות האחרות…).

אני נשבע לכם שלא הגזמתי, מה גם שצרת-הרבים הרגיעה אותי: התברר לי שבצוק העיתים, עוד משתתפים נעדרו מהשקילה והמפגש. ההיעדרות עוד מובנת, מה שמובן פחות הוא שלא מעט מהם דיווחו שבמקביל הם פסקו ללכת, מסיבות מובנות, לחדר הכושר – שלא לדבר על משדרי החדשות הארוכים והמשמימים שממש דורשים איזה ביס קטן כדי לחגוג את נס כיפת הברזל…

אז נמנעתי (כמעט) מאותו "פטאט" ארור (הצ'יפס ההולנדי העבה שמוגש עם כמויות לא חוקיות של מיונז) וכמו כן (נו, טוב – שוב כמעט) מבירה הולנדית קלה וחיוורת ולמרות שלא הספקתי לבקר בחדר-הכושר שבמלון שלי, הרי שצעדתי קילומטרים רבים ברחובות העיר הציורית הזאת – שלא לדבר על מטרת הנסיעה: יום שכולו רכיבה באמסטרדם ובכפרים המרהיבים שסמוכים לה. כך שאני מניח שנזקים, אם היו, הם קלים בלבד.

עכשיו לא נותר לקוות שהשכנים מדרום יירגעו קצת, כי אחרי הכל, בסוף זה ייגמר: בדרום ילקקו את הפצעים, בעזה הלוואי שיחשבו מסלול מחדש (כלומר לא של טילים ופצצות מרגמה), כל צד יגיד שהוא ניצח ויביא אפילו הוכחות חותכות ולא משכנעות בעת ובעונה אחת, ורק אנחנו, השמנים הפטריוטים, אלה שעבורם מצב החירום היה תירוץ מצוין לחטוא, נישאר עם עודפים ששום הפסקת-אש לא תוכל לקזז…