שאלה של שפיות
ובמילים אחרות: למה אי-שם מאחורי הקשת בענן, לא מחכה לנו שחר של יום חדש שבו נוכל לאכול באופן נורמאלי ולהישאר רזים?
דווקא השבוע, כשהייתי בטוח שאני עומד לבשר על פריצת-דרך אחרי תקופה ארוכה של דשדוש מעצבן, נאלצתי לוותר על המפגש השבועי. כל-כך הייתי להוט להישקל השבוע, עד שביררתי אפילו מתי נערכת השקילה לקבוצה אחרת, אבל גם היא לא הסתגרה על הלו"ז הצפוף של תחילת השבוע – מתי הפכתי לעסוק כל-כך?
הלהט שלי אלי משקל נבע מהעובדה שאחרי תקופה די ארוכה שהחלה בכמה נסיעות-עבודה לחו"ל וקצת חגים, הצלחתי לחזור לשגרה ולשמור על קשר הדוק יחסית עם התוכנית שלי. נדמה שאין אחד מבינינו, המאותגרים מבחינת משקלנו, שלא שם לב לכך שחגי האביב השנה היו קשים במיוחד. הסיבה לכך אינן ארוחות-החג עצמן – מאלה כבר למדנו להיזהר!, אלא בעובדה שמיקומם של חגי ישראל השתא, בדיוק באמצע השבוע, הוליד מני "גשרים" שיצרו ימי-חופשה יש מעין שבהם ארוחות וכינוסים משפחתיים וחבריים לרוב. כבר למדתי על בשרי, תרתי משמע, שאלה הם המסוכנים ביותר: גם אם בארוחת החג נשמרת לנפשך מאוד, הרי שלמחרת או בסוף השבוע הארוך שנפל בדיוק בין שני חגים, קשה מאוד להקפיד.
וההקפדה הזאת, המתנה לכל החיים במעצבנת הזאת, היא שמשגעת אותי.
באחד המפגשים הראשונים שלי ב"דיאטה-קלאב", אמרתי לחבריי לקבוצה (ואף כתבתי זאת כאן) שאין לי בעיה עם הדיאטה עצמה: אילו היה מבטיח לי מישהו רזון-נצח אם, נניח, במשך שנתיים מהיום אוכל רק מלפפונים ירוקים ואשתה מים פושרים, הייתי עומד בזה – ובתנאי שאחר-כך יעזבו אותי לנפשי.
כלומר "היום שאחרי" או ליתר דיוק, ההפנמה שלעולם לא יהיה עוד "היום שאחרי", היא החלק הקשה ביותר לעיכול. בפגישה בשבוע שעבר חלקתי את המצוקה הזאת עם חברי לקבוצה: "נניח שאסיים תהליך הרזיה מוצלח שיביא אותי למשקל היעד שלי. לא מגיע לי להתחיל ולאכול כמו בן אדם נורמאלי? אני לא מדבר על לתקוע בורקס באחת בלילה, אלא פשוט על לאכול כמו מישהו נורמאלי, למה זה לא מצליח?".
התשובה הטובה שקיבלתי הייתה כי "לאכול נורמאלי" אצל מי שתפיסת צריכת המזון שלו עוצבה בהיותו שמן, הוא כנראה מושג לא נורמאלי. אם האדם הסביר יכול לחוש רעב גדול, אבל להשביע אותו בשתי פרוסות לחם מרוחות בגבינה ולצידן עגבנייה פרוסה, נניח. הרי שאני, במסגרת מה שמוגדר על ידי כ"נורמאלי", יכול להוסיף לזה גם חביתה, נניח וקצת שמן-זית על העגבנייה ואולי עוד כמה כפות של טחינה נהדרת שהכנתי ממש היום אחרי הצהריים, וקצת מזיתי הקלמטה הנפלאים שהבאתי מן השוק ולקנח את הארוחה עם איזה פרי עסיסי ועוד לחשוב אחר-כך שאכלתי ממש מעט, כי הרי החביתה טוגנה כמעט בלי שמן וכל המרכיבים האחרים של הארוחה הם כל-כך בריאים ותמימים לכשעצמם… זה הרי לא שירדתי עכשיו על מחבת של שקשוקה בעזרת חלה שלמה שנקרעה ביד רועדת מרעב… נכון?
זהו, שלא: כנראה שמשהו במנגנון שלנו, חובבי הקלוריות, נדפק לבלי שוב. התפישה שלנו לגבי "לאכול נורמאלי" היא מעוותת ושונה משל האדם הסביר. לפיכך, כל חזרה לאכילה "כרגיל", אפילו אם היא הושגה אחרי חזרה למשקל רגיל, היא הזמנה לפסוע במדרון חלקלק (גם אם המילה "מדרון" אינה מתארת ממש את מה שהולך להתרחש בטור המשקל שלנו). וכאן הלקח העיקרי שלנו: התוכנית של "דיאטה קלאב" לא צריכה לשנות רק את מה שאנחנו מכניסים לפה, אלא גם את מה שאנחנו מכניסים לראש, את התפישה שלנו לגבי צריכת מזון הגיונית.
במילים אחרות: מי שעושה דיאטה – מוצלחת ככל שתהיה – במחשבות על "החיים שאחרי" ומפנטז על עולם שכולו "מנות מותרות" – משווארמה בלאפה ועד קרמשניט, או אפילו "סתם" עולם שבמסגרתו אפשר לאכול שניצל וצ'יפס לארוחת צהריים, אדם כזה נדון לכישלון מהדהד גם אם הוא מצוי כרגע בשיאו של תהליך הרזיה מוצלח. הדרך היחידה להצרת היקפים מוצלחת, היא הצרת המחשבה: מי שרוצה "לאכול נורמאלי", צריך, קודם כל, לחשוב כמו בן אדם נורמאלי.