על גברים ונקניקים

אני לא יודע כמה מבין קוראי הבלוג הזה הם גם חובבי ספורט. אני גם לא בטוח כמה מכם צופים, באדיקות כמוני, בתוכנית "מאיר ורוני" בכל יום שישי ב 23:00 בערוץ הספורט (זה אולי נשמע לכם קצת מוגזם שאדם מבוגר ובעל משפחה צופה בערב שבת בערוץ הספורט, אבל אני, מאז שהתחלתי בתהליך – הספורט הוא חלק בלתי נפרד מחיי…!), אבל אחת הפינות החביבות בתוכנית הזאת נקראת בפשטות "צדיק או נקניק": מנחי התוכנית, מאיר איינשטיין ורון קופמן לוקחים אדם שעמד במרכז חדשות הספורט של אותו השבוע ומעלים טיעונים בעדו וטיעונים כנגדו, עד שלבסוף יוצא פסק-הדין לאמור: "צדיק" או שמא "נקניק".

מעבר לעובדה שמוטב לפתוח כל פרק חדש של היום במעט ספורט, הרי שלא באה כל ההקדמה הארוכה הזאת אלא כדי לומר שלמרות שניסיתי להיות צדיק במשך השבוע האחרון, הרי שיצאתי נקניק. במה דברים אמורים?

בשבועות האחרונים נשבעתי לכם שאני עושה מאמצים כבירים לחזור למוטב, שחזרתי לפגישות השבועיות של הקבוצה שלי אחרי היעדרות ממושכת, שתליתי מחדש את הדף עם המאכלים המותרים על חזית המקרר שאני אוכל בכל שלוש שעות כמצוות התוכנית וכן הבטחתי שאעדכן מה אירע, בעקבות כל אותה חדוות דיאטה מחודשת, למשקלי.

זהו שלא: אחרי שבשבוע שעבר זז המפגש שלנו מפאת כבוד יום-הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הרי שהשבוע אני בחו"ל. ספרד, אם אתם כבר שואלים, וליתר דיוק, העיר חרז שבאנדלוסיה, כשהפעם על הפרק פסטיבל מקומי של יינות חרז, בהם הברנדי המפורסם של העיר וכן יינות שרי מיוחדים (אין קשר לדובדבנים, בניגוד לטעות המקובלת) כמו ה"טיו פפה" הנפלא… כן, כבר אמרתי לכם שהעבודה שלי כרוכה בלא מעט סבל קולינארי ואלכוהולי שעומד בסתירה מוחלטת לעקרונות הדיאטה.

אז לפיכך, אני נאלץ שלא לדווח לכם היישר מהמחוג הקל שעל המשקל גם השבוע. אתם יודעים מה? אולי מוטב כך: אם בצאתי לארץ המורסייה והחמון, היין הנפלא והקרוקטים המטוגנים, אדע שחלה עלי חובת הדיווח אליכם כבר בשבוע הבא, אולי אדע לשים מחסום לפי וכן לעשות שימוש מושכל בנעלי הספורט שזה עתה דחפתי למזוודה למרות החשש מאובר ווייט של המטען (ובשל החשש מאובר ווייט שלי)…

שמונה ימים לפני, לא רק לגרום לנזקים, אלא גם לנסות למזער אותם בטרם אתייצב שוב מולכם, קבוצת הביקורת שלי, למשפט המשקל. אדיוס!.