מועדים לשמחה
שמחה רבה שמחה רבה ותודה לך אלוהי ישראל על שקיבצת לחודש אחד, רגע לפני פתיחת עונת הרחצה והמלבושים הקצרים, את החגים המשמינים ביותר בתולדות המין האנושי: פסח על ריבוי ארוחותיו המשפחתיות, החופשה לילדים והפרת שגרת העבודה, האימונים ובעיקר הדיאטה… וכמובן שעוד בטרם נספיק להתאושש מפסח השתא, וכבר יבואו עלינו לטובה חג המנגלים המוכר גם בשם "יום העצמאות", חג הגבינות השמנות והפשטידות עתירות הקלוריות הידוע גם בשם "שבועות" (על שם השבועות של הדיאטה והאימונים שיחלפו מצאת החג ועד שנשוב למשקל שלפניו), ובתווך, אם רעבתם, אפשר לתקוע איזה תפוח אדמה לוהט היישר ממדורות ל"ג בעומר. בר יוחאי אשריך.
אם בחגי תשרי יש גם יום אחד רשמי של צום ומירוק עוונות, יום שבו גם מי שלא צם נוהג ללכת לא מעט ברגל או לדווש את עצמו כל הדרך עד לחתימה הטובה, אזי בחגי האביב אין אפילו רגע אחד שכזה. אם הנחמה בשמחת-תורה (מלבד תחילתה האמיתית של שנת הלימודים) היא שעוד מעט נטעה על גופינו מלבושי חורף מחמיאים, הרי שאת נזקם של חגי ניסן ואייר ניאלץ לחשוף לאורה של השמש הים-תיכונית.
מה יש בשמונת השבועות הללו שהופך אותם למסוכנים כל-כך למי שמנסה לשמור על משקלו? בניגוד למקובל לחשוב, זה לא האוכל. זה אף פעם לא האוכל!
לשבת ליד שולחן עמוס מאכלים ולהסתפק בצלחת מאוזנת יחסית, זה כבר למדנו. הבעיה מתחילה עם היציאה מהשגרה, עם הילדים שמסתובבים בבית ודורשים מזון, עם העובדה שכל טיול הופך להיות מסע לעבר המנגל או המסעדה, עם ימי החופש הארוכים, כי זאת יודע כל מאותגר מבחינת משקלו הרצוי: מי ששכח כבר איזה יום היום מרוב ערבי חג ומועד ונופל, יתקשה מאוד להקפיד על שש ארוחות, אחת בכל שלוש שעות, שלושה ליטרים של מים, פעילות גופנית ועוד. מדובר כמעט במעידה ידועה מראש: החגים ממש מזמינים אותנו להיות גחמנים, ספונטניים, יצירתיים – והרי ידוע שאין אויב גדול לדיאטה יותר מספונטניות…
מאחר שאני יודע שחלק מהמלחמה הזאת אבוד מראש, ומאחר שההכנות לחג גרמו לי להחמיץ את השקילה הקודמת – והחג השני ביטל את השקילה של השבוע הבא עלינו לטובה, החלטתי לנקוט בפעולת חירום מתחום הכושר הגופני: לא רק שאני משתדל להתייצב לאימונים במכון הכושר כאילו איני חייב לראות את עצמי כמי שיצא ממצריים, אלא אף שהחלטתי שבוקרו של כל יום חופש ייפתח בצעידה ארוכה (כעשרה קילומטרים) ונמרצת (כשעה וחצי, קצב הליכה מהיר יחסית של למעלה מ6 קילומטריםלשעה).
כך, על אף שעלי להודות שלא תמיד יוצא לי להקפיד על קלה כחמורה בהלכות הפסח, הרי שלפחות עם העובדה שאבותינו נאלצו לצעוד 40 שנה במדבר בטרם הגיעו לארץ המובטחת, אני יכול להזדהות – בהבדל קטן אחד: כל מי שהיה אי פעם בדיאטה, יודע שבניגוד למסע לארץ כנען, בדיאטה אין ארץ מובטחת, והחוכמה היא רק להמשיך ולנוע…