פסח מצה ומרור
ההגדה של פסח קובעת חד משמעית כי מי שרוצה לצאת ידי חובתו בפסח, חייב לומר בערב החג את שלוש המילים: פסח, מצה ומרור, שלושת עמודי התווך של סיפור יציאת מצריים. המצחיק הוא שגם עבור מי שמצוי בתהליך של דיאטה, זהו בדיוק סדר הסכנות שאורבות לנו בדרך אל האושר והכושר.
פסח
זה מתחיל תמיד באווירת ערב-החג שנמשכת במקומותינו שבועיים לפחות. מדובר בימים שבהם המרזה, נניח גבר חביב מתל-אביב שנתמך על בסיס שבועי בידי חבריו ב"דיאטה קלאב"… מוזמן פתאום לאין ספור "הרמות כוסית" שמחלקן קשה לו מאוד להיעדר ובכולן יש בורקס (שהרי איך נבער את החמץ ממקומותינו אם לא נאכל את כולו ערב החג). רשתות השיווק יוצאות במבצעים נפלאים, מסעדות ובתי קפה יוצאים מגדרם כדי לזכות בהכנסה של ימי החופשה הראשונים, ערב החג, ומגרים את העין והאף בשלל מראות וריחות, ואם זה לא מספיק, הרי שגם השגרה "המתקנת", קרי אימוני הכושר, בין אם מדובר בעבודה מאומצת בחדר הכושר או בהליכה בפארק, קצת משתבשים: פה צריך ללכת לקניות, שם צריך לקפוץ להגיד "חג שמח" לצד של המשפחה שלא נראה השנה בפסח, פתאום צריך לקפוץ עם בגדים לילדים, או סתם לרכוש סט סכו"ם חדש לאורחים…
נער הייתי וגם בגרתי ולמדתי שאין כמו חודש הפסח-רבתי (כולל המנגל של יום-העצמאות – ותגידו תודה שלא כללתי בפנים את הפשטידות ועוגות הגבינה של שבועות…), כדי להוציא אדם משגרת אימונים ולהעביר אותו לשגרה של ארוחות חג.
מצה
והנה הגענו למצה כשם גנרי לכל מאכלי הפסח: אפשר לפתוח במצייה ("מצה-בריי"), עם ביצים, חלב, ארבע מצות לפחות, פלפל ומלח (או סוכר, תלוי כמה פולנים אתם), אפשר להמשיך לגפילטע-פיש, חתיכת דג ערמומי שכמותו: לכאורה "רק" דג, חלק אינגראלי משגרת הדיאטה. אבל מבחינה קלורית: זה דג שבלע לוויתן – ואל תתנו לכומתת הגזר החביבה מעל להטעות אותכם, מה גם שעם החזרת (חריין) בצד, יש סיכוי טוב שגמרתם על מנה אחת של קציצת-דג, לפחות שתי מצות – ומי שחושב שדג חריף בסגנון מזרחי הוא דיאטטי יותר, מוזמן לחשב מסלול מחדש ולגלות שלפחות מבחינה קלורית, כל ישראל ערבים זה לזה – כלומר: כולנו גרועים באותה המידה.
את העיקריות אני אחסוך מכם, אבל מה עם היין? (רק חשבו כמה זה ארבע כוסות במונחים קלוריים… ותגלו שמוטב לשמור על הכוס שלכם, כמו שגרס אותו קמפיין-חוצות פרובוקטיבי), ומה עם הקינוחים – הרי גם אם אתם לא אוהבים קוקוס ובוטנים, מה עם כל אותם אגוזים? (הם לפחות בריאים!), ורגע, לא סיימתי, מה עם הארוחה שלמחרת, ומה עם הילדים שרוצים בכל בוקר מצה עם שוקולד… כלומר – לא רק שהפרתם לנו את שגרת האימונים, עכשיו נותרו המאכלים שקשה מאוד לחמוק מהם ומפגיעתם בגזרה. מה שמביא אותנו הישר אל הנושא הבא…
מרור
והפעם הכוונה אינה לזה שאנו אוכלים כדי לזכור את סבלם של אבותינו תחת ידו של הנוגש המצרי, אלא לתחושת המרירות שתוקפת רבים מאיתנו לאחר החג: התחושה הנוראית שמאמץ של חודשים ירד לטמיון בתוך שבוע של ארוחות משפחתיות ושבועיים ללא פעילות גופנית. המרירות הזאת היא מסוכנת יותר אף משני הסעיפים הקודמים, כלומר יותר מביטול של אימון-שניים ויותר מארוחה-שתיים שבהן נתנו לעצנו ליפול. למה היא מסוכנת? מפני שמדובר בתחושה! ובתחושות קשה מאוד להילחם. אומר השרוי בדיאטה לעצמו: "איכס, איזה שמן אני. כבר שבוע שלא התאמנתי, הגזמתי כהוגן בערב החג עם האוכל והיין, ועוד הוספתי חטא על פשע ותקעתי גם בצהריים שלמחרת, ממש כמו בימים ההם".
עד כאן מדובר במשפט שאמר לפחות פעם אחת בחייו כל מאותגר מבחינת משקלו. הבעיה היא שהמצב הרגשי הזה מוליד אכילה רגשית – שנהפכת ל"קלה" יותר (כאילו אנחנו צריכים סיבה…) כשלאורך כמה ימים ברצף שובתים מעבודה ומאימונים, מוקפים בילדים שיכורי-חופש ובסבתות שנעלבות כשלא גומרים יפה מהשולחן. מניסיון אישי, זוהי המרירות שאחרי – שהופכת את המרזה למשמין, כל הדרך אל ריח המנגלים של יום-העצמאות, דווקא רגע לפני שפורץ האביב בכל עוזו עם בגדי הים… זהו המקום שבו שמנים ושמנים לשעבר מתכנסים לאזור הנוחות הבעייתי שלהם, שבו אנחנו נוטים לומר לעצמנו "כאשר אבדנו – אבדנו" ומתחילים להתיר כל רסן בנתיב המוכר כל כך שתחילתו מרור וסופו מרירות.
לפיכך חייב כל חבר דיאטה קלאב לראות את עצמו כמי שיצא מעבדות לאוכל לחירות המשקל הקל ומהחושך מרובה הקלוריות לאור גדול של כושר גופני משופר. חשבו על כל הדברים הטובים שקרו לכם בתהליך הדיאטה: השליטה העצמית, הגזרה המשופרת, התחושה הקלילה, הבגדים החדשים… קחו את כל אלה, מצאו לכם חברים מהקבוצה שלהם אתם יכולים לשלוח סמס בעיתות מצוקה ולקבל חיזוק חיובי מיידי ועברו את חג המצות בשלום, כי כמאמר השיר: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
חג שמח