אוזן המן הרשע

קודם כל אני מבקש להבהיר: אפילו ברגעי השפל של השבוע החולף, לא נצפיתי יושב אל מול הטלוויזיה בבית עם שקית תפוצ'יפס ביד אחת ואריזה משפחתית של כיפ-כף ביד השנייה. ממש לא.

אלא שכל היתר, כמעט, השתבש…

נתחיל דווקא בצד המואר של השבוע: נאמן להבטחתי לעצמי ואליכם, הצלחתי להיצמד לתוכנית ולא למוש ממנה למשך קרוב ל 72 שעות: שש ארוחות, הרבה מים, פעילות אירובית ו… אז הגיעה הרכבת!

הרכבת היא הרכבת לחיפה שעליה עולים בערך פעם בחודשיים טובי השתיינים, הזוללים, השובעים והסובאים של תל-אביב, לטובת מסע-דילוגים בין המקומות הנהדרים של העיר התחתית בחיפה, מסעדות עממיות וברים שלא תואר להם ולא הדר, אבל עשרות שנים של פעילות לא נוצצת בעליל הפכו אותם, לטעמי לפחות, למקומות המענגים ביותר בארץ.

לא אלאה אתכם בשלל המאכלים שנערמו על השולחנות בארבעת המקומות השונים שבהם ביקרנו, רק אציין (תוך כדי השפלת מבט, אבל את זה אתם לא יכולים לראות…) שאף אחד מהם לא מוכר לי מהתוכנית הבריאה שלי, מה גם שעוד לפני האוכל נערמה על השולחן כמות לא חוקית כמעט של בירות מהחבית וכן מספר לא ידוע של "צ'ייסרים" – כדי שלא נאכל, חלילה, על בטן ריקה…

את המסע הזה הייתי עוד איכשהו שורד,  אבל אז הגיע חג הפורים: בין משלוחי המנות עוד רצתי יפה בזיגזג לבל תפגע לי בתפריט איזו אוזן-המן תועה, אבל מה לעשות עם כל אותן מסיבות מרובות השתייה, שברובן אני לא רק על תקן של אורח, אלא על תקן מומחה שאמור להמליץ לאחרים מה לשתות כדי לקיים מצוות "עד לא ידע" כהלכתה…?

אם לא די בכל אלה, הרי שבעיתון אחד שעבורו אני כותב הזמינו כתבה על ברים מסוג אחד, ובמגזין החודשי הזמינו כתבה נפרדת על ברים מסוג שונה לגמרי, וזה עוד לא הכל: עוד אני מנסה לתמרן בין המשימות וטלפון הגיע מאחד מיבואני המשקאות המוכרים בישראל: הוא חייב אותי בפסטיבל גדול של אוכל ויין בחרז (ספרד) בדיוק בעוד שבעה שבועות (אחרי שגם כך אהיה מותש מהמאבק באוכל הטוב של חג-הפסח או מחג-הקורבן היהודי, המכונה בעגה העממית גם בשם "יום העצמאות"…).

כבר כתבתי כאן בעבר ואבהיר שוב, אני לא רוצה להיתמם: אני אוהב מאוד את העבודה שלי, באמת, אבל איך מתחזקים תפריט מאוזן כשחלק מהעבודה כולל גם שתייה מרובה (ולא של מים, כמו שמאפשרת התוכנית)?

הבעיה כמובן אינה רק בערך הקלורי הגבוה של השתייה, אלא בתופעות הלוואי, ואני לא מתכוון להאנג-אובר או לנזק פוטנציאלי לתפקודי הכבד, אלא למשהו בסיסי הרבה יותר: קשה לשבת בפאב ולהסתפק בטעימת משקאות כשאחרי כמה מהם, כשכוח הרצון מוחלש ממילא, שולח הטבח לכיווני את מנת-הדגל שלו שאותה אני חייב לטעום, אפילו לא ממש לאכול מבחינתו, רק כמה ביסים כדי לומר לו אם לדעתי זה ילך…

אגב ילך, זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו: עד שלא תיגמר התקופה העמוסה בפיתויים בעבודה, נתתי לאופנוע שלי לנוח ואני מתנייד ברחבי העיר באמצעות רגליי בלבד (בנוסף כמובן על אימוני הכושר במכון). גיליתי שקל יותר להסביר מדוע אני מגיע לפגישה בנעלי ספורט מאשר לסרב לטעום את המנה החדשה.

המקום היחיד שאליו לא הלכתי השבוע הוא למפגש השבועי שלי בדיאטה קלאב. אני יכול להאשים את מסיבות הפורים שמהן לא יכולתי להתחמק, אני יכול להאשים את הילדים שעבורם החג הזה נמשך כשבוע, אני יכול להאשים את העבודה שלי או את העובדה שלמרות דבקותי במצוות "עד לא ידע", הרי שעל תענית-אסתר אני מקפיד מעט פחות, אני יכול לומר שלא מצאתי תחפושת הולמת… אבל אני יודע שאף אחד מכל אלה לא צריך היה להוות תירוץ: לא הלכתי לשקילה כיוון שהבטחתי לעצמי ולכולכם ירידה משמעותית שלהבנתי (על אף שלא נשקלתי) אין סיכוי שהייתי משיג.

משום כך, לא נותר לי אלא לאסוף את שברי החג והפירורים משיפולי החולצה, להזכיר לעצמי שטוב שלא כל יום פורים – וממש כמו אבותינו בשושן הבירה, לצאת מכל הפרשה הזאת מחוזק… כשכבר עמדתי לנעול את הבלוג הזה, הגיע הטלפון מעופרה, מנחת הקבוצה שלנו שדרשה בשלומי ושאלה אם אני צריך חיזוקים… מה אומר לכם? לפעמים הטלפון עצמו הוא כל החיזוק שהייתי צריך!.