משבר

או.קיי, בואו ונדבר על הפיל שנמצא במרכז החדר: ראשית הפיל הזה הוא אני, אחרי עוד שבוע של עלייה במשקל. שנית, הגיע הזמן להודות: אני במשבר.

כבר לפני עשרות שנים טבע מישהו את האמרה לפיה אין דבר שמעורר יותר תקוות-שווא מאשר ארבע השעות הראשונות לתחילתה של דיאטה, אמירה שהורחבה בקרב דיאטנים מודרניים ל"ירח הדבש": ירח הדבש הוא התקופה הראשונה לתחילת הדיאטה שבה רואים תוצאות מהירות, נמצאים חזק בתוך התהליך ובטוחים שמעתה החיים יהיו רזים וורודים, אלא שממש (יהיה מי שיטען) כמו בירח דבש אמיתי, גם כאן התהליך עשוי להיתקע במלכודת דבש: האמונה שסיגלתי לעצמי אורח חיים נכון, גורמת להתרופפות הפיקוח על המזונות, מה שמתבטא בהכרח בתוספת במשקל. מדובר בשלב מאוד מסוכן שרבים מאיתנו "פותרים" באמצעות התחמקות משקילה, החמצה של מפגש – ואז עוד אחד, עד להתנתקות מוחלטת.

היה לי שבוע רע. האמת? אפילו לא רע במיוחד: זה לא שמצאתי את עצמי זולל במבה באחת בלילה מול הטלוויזיה, אבל זה כן אומר שאת יום-ההולדת המשפחתי שחגגנו במסעדה, לא רק שפתחנו במנה ראשונה וסיימנו בקינוח, אלא שגם ליד המנות נשטפו פנימה כמה בקבוקי יין… משקה נפלא, אך למרבה הצער – רב קלוריות.

או כמו בהשקת היין החדש שנכחתי בה באמצע השבוע באותה  מסעדה אופנתית בדרום-העיר: לא התפרעתי עם האוכל, אבל בהחלט יצאתי מטווח הקליטה של התוכנית… אפילו בדרך לשקילה הנוכחית: אם בדרך כלל ימי ראשון שלי (לפני השקילה) הם מוקפדים יותר בניסיון למכסם את ההישג (או למצער, למזער את הנזק), הרי שהפעם התקשרו והזמינו אותי לפגישת-עבודה שנערכה על הבר באחד הברים בעיר, עם קצת "כיבוד קל" ובירות – וזו אפילו לא הייתה הפגישה האחרונה של היום…

הדבר הכי טבעי היה לוותר על השקילה, אבל אני מכיר את הנתיב הזה מתאונות שחוויתי בו בעבר: אם לא הייתי הולך לשקילה, הייתי מדחיק את המשבר, את העובדה שההתרופפות הקלה – שבשבועות הראשונים עוד הייתה יוצאת מן הכלל, הפכה לנורמה.

אתם מכירים את זה: העובדה שאתה לא נשקל בסופו של שבוע שבו אתה מניח שמצפה לך עליה, מניחה לך לשגות באשליות מתוקות (תרתי משמע) לשבוע נוסף – שבסיומו עוד יותר "אין טעם" ללכת להישקל שהרי ברור שעלית במשקל – וכך הלאה, עד לניפוץ מוחלט של כל המסגרות.

לכן, למרות לו"ז בעייתי באותו היום, סימסתי מיד לאביבה, מנחת הקבוצה שלנו ושאלתי האם אוכל לבוא להישקל עם הקבוצה המוקדמת. היישר מהפגישה בבר, אחרי שתי בירות מיותרות, נעמדתי על המשקל רק כדי לראות עליה של קילוגרם שלם.

נכון שאני יכול להאשים את ליטר הבירה (בדיוק קילו) שנשאתי בקרבי, אבל בכך שוב אברח מהמציאות למחוזות הלה-לה-לנד שבהם אני מוסיף לאכול כאוות נפשי וממשיך לרדת במשקל.

אתם יודעים מה? בתת-המודע שלי רציתי לחטוף את הסטירה הזאת, רציתי לראות עליה "עגולה" של קילוגרם שלם, רציתי להבין שהצומת הזאת היא גם צומת T, כזאת שאין בה דרך שלישית אלא רק דרך אחת שבה אני בוחר בתכנית או דרך אחרת שבה אני פשוט מוותר על הכל, מודה שאני שמן לשארית חיי וחוזר להתענג לרגע ולסבול לנצח…

אם אתם מכירים את הדינאמיקה של המפגשים, אתם יודעים בוודאי שכל מפגש נפתח ב"מילה טובה" מהמשתתפים לעצמם. ולפיכך, אני – שלרוב אין לי יותר מדי מילים טובות לומר על עצמי במפגשים – מוצא הפעם את המילה הטובה שלי בכך שהחלטתי לבוא ולהישקל למרות הכרוניקה של עלייה ידועה מראש. החלטתי לא לוותר: לא איבדתי כבר קרוב ל12 קילוגרמיםממשקלי רק כדי להעלות אחד מהם בחזרה, אלא כדי שה 12 הראשונים יהיו סימן ל 12 הבאים! עם הרוח הזאת אני מסתער על שבוע חדש של שש ארוחות יומיות, הרבה מים ואימונים רבים ככל האפשר. האם אצליח להחזיר קצת מהרומנטיקה ההיא מ"ירח הדבש" של תחילת התוכנית? בעוד שבוע אדע.