מהמרפסת של ההורים שלי רואים מספרה ואת "מלך הבאגטים" ואדנית רחוב עם קקטוסים, ובקצה הרחוב, חנות לתיקון מכשירי חשמל. חנות התיקונים של מוטי נפתחה לפני כשנה, ומאז, בכל פעם שיוצא לי להסתכל מהמרפסת, אני שם לב שהחנות הזאת ממש ריקה.
לפני שהיו בחנות מכשירי חשמל, ניסו למכור ירקות ובגדים, ובוקר אחד, לפני כמה שנים, שמו בחלון הראווה שלט "קוסמטיקה מזל", אבל בגירסתה העכשווית החנות נותנת שירותים למכשירים עייפים, ואם תעברו שם משבע בבוקר עד שבע בערב, תראו בחור חייכן, פלג גופו העליון רוכן אל תוך לוע של טלוויזיה ישנה, טלוויזיה שמזכירה לי את טֶלֶפוּנקֵן, הארגז שמצאתי בשנת 1970 בלב הסלון של הוריי: אמא שלי עמדה לצידו של אבא, אדומה מגאווה, לבושה במיטב בגדיה ואמרה בקול של מדליקי משואות: "קנינו טלויזיה, יוסי!".
ומול הטלוויזיה הזאת ישבנו כל יום חמישי, משתאים מהמראות הכי יפים שראינו אי פעם, הוואי האקזוטית, גלים עצומים, סירות מפרש רועדות ברוח, נערות שחומות עם זרי פרחים על הצוואר, והשוטר הבכיר סטיב מקגארט עם העוזר שלו דאנו, תמיד תפסו את הרָעים בסדרה הוואי חמש אפס. הסדרה הזאת מזכירה לי תקופה אחרת, תמימה יותר, מדי שבוע היינו מחכים פשוט ליום חמישי, לשעה תשע, וברגע שהמנגינה היתה מתחילה, היינו מַרפּים מכל הדאגות המיותרות שגרמו לעורף שלנו להתקשות, ואני בכוונה אומר "היינו", כי המנגינה הזאת היתה פורצת מכל הבתים, מכל המרפסות ומכל החלונות, כמו קריאה לימים טובים יותר, ניגונו של הלב המתפלל לשקט, לשלווה אמיתית.
ואז, אמא שלי התקשרה וסיפרה שהיתה תקלה בעמוד החשמל העומד ליד דירתם. בלי שום הודעה מוקדמת כל מכשירי החשמל החלו להעלות עשן וחלקם אש, נורות החלו להיטען באור חזק עד כדי התפוצצות, ואפילו מכשירים שהיו כבויים באותו רגע ניזוקו, כמו המזגן והטלוויזיה. עשרות דיירים דיווחו על נזקים כבדים במכשירי החשמל שלהם.
אחרי כמה ימים, כששוב ביקרתי את הוריי וישבנו במרפסת, ראיתי שחנות התיקונים של מוטי היתה מפוצצת באנשים. לפחות 20 איש נדחסו אל תוכה, כל אחד היה ממתין בתורו עם טלוויזה ביד, מערכת סטריאופונית או מיקרוגל. מסתבר שחברת החשמל הגיעה לסידור עם דיירי הרחוב שייתנו את מכשירי החשמל המקולקלים לתיקון על חשבונם.
הוריי סיפרו לי על מוטי, איש החשמל, "כמה הוא נחמד", ו"יש לו ידיים טובות", ו"כל הכבוד לו על המהירות בה הוא מתקן את עשרות מכשירי החשמל", "ולא רק שהוא תיקן לנו את המכשירים, הוא גם הביא לנו אותם עד הבית, והתקין אותם בידיו, לוודא שהם פועלים טוב בבית, ככה הוא עשה גם לכל דיירי הרחוב", הם חזרו ואמרו בהתלהבות.
התחלתי לחשוב שתקלת החשמל ברחוב נוצרה כדי לעזור למוטי, ואפילו חשבתי שמה שהיה יכול להיות אסון מצד אחד (לדיירים), הוא מזל טוב והצלחה מצד שני (לחשמלאי), כמו שתכננו להטיל את פצצת האטום השנייה במלחמת העולם על העיר קוקורה, אבל בגלל מזג האוויר החורפי, המטוס הפגיז את נאגאסאקי. מזל טוב לתושבי קוקורה, אסון בנאגאסאקי.
ואכן, במבט ראשון, נראה שיש לנו עסק עם מזל משונה. מוטי, שישב ימים רבים בחנות הריקה, בעקבות תקלת החשמל הגדולה, מצליח עד היום הזה להפליא. וזו גם התמצית של המציאות, פעם יותר ופעם פחות, אבל מה שאהבתי אצל מוטי היה שהוא לא הפסיק לחייך גם בשלב של "הפחות", וזה מה שעשה את כל ההבדל.
אין כאן תובנות גדולות על החיים, או גורל אכזר שמתהפך להצלחה מפתיעה בסוף. החיים אינם כאלה. ולכן, גם לאחר עשרות צפיות בחנות של מוטי, אני לא בטוח מה היא המסקנה שלי על אותו דבר שממגנט הצלחה.
ואם עוברים מאה ושמונים מעלות אל התוכנית שלנו בדיאטהקלאב, אז מהו הדבר הזה שממגנט הצלחה בתוכנית של דיאטהקלאב? מהו האקס פקטור של דיאטהקלאב? האם יתכן שמדובר במשהו שצריך ללמוד להפעיל (6 ארוחות, מים, וכו', או אמונה, אופטימיות, ועוד כל מיני כלים שאנחנו לומדים בקבוצת התמיכה), או האם מדובר בעצם על פיות ההצלחה של דיאטהקלאב, פיות שאינן מתנופפות ברוח, פיות בשר ודם, המנחות של דיאטהקלאב, שמגיעות בכל שבוע להגיד לנו אותם דברים פשוטים, כמו מוטי, מחנות החשמל, באהבה ובסבלנות, ומי שבאמת מקשיב להן, זוכה בעזרתן להפוך את הפחות ליותר, להפוך כל קושי – לכאב של ניצחון?