היום יצאתי להליכה ארוכה במיוחד, מהבית שלי בבת-ים ועד לסינמה סיטי בראשל"צ, מסלול הליכה ארוך לכל הדעות (כעשרה ק"מ לכל כיוון). כמו בכל הליכה, הצטיידתי עם בקבוק מים, תרמיל גב עם ארוחת צהריים ארוזה היטב, וכמובן נעלי הליכה ובגדי ספורט.

מה גרם לי לקום מהכורסה ולצעוד מרחק כל כך גדול, החורג משישה הק"מ היומיים שאני עושה בדרך כלל? נזכרתי בשיחת השבוע בקבוצת התמיכה שלי. דיברנו על מוטיבציה. בעברית מוטיבציה היא "הנעה". אז מה גרם לי לנוע מנקודה א' לנקודה ב'? מה גרם לי לקחת את תרמיל ההליכה שלי, להניע את המנוע ולצאת לדרך?

בקבוצה דיברנו על מניעים חיצוניים בעיקר. מניעים חיצוניים הם אלה שגורמים לנו לנוע לכיוון מטרה מסוימת, ירידה במשקל, כאשר הגמול לכך הוא חיצוני: השקילה השבועית שמראה ירידה (גמול חיובי) או עלייה (גמול שלילי), מתן דין וחשבון לקבוצה ולמנחה, השיפור או ההרעה בבריאות, הבגדים, וכו'.

אני תמיד חלמתי לעשות את התוכנית שלנו (אכילה, פעילות גופנית והגעה לקבוצת התמיכה) מתוך מניעים הפנימיים. זאת הסיבה שאני כותב בלוג כבר כמה שנים ובו אני מנסה לחפש ולמצוא משמעות בתהליך שאני עובר בדיאטהקלאב. אני מאמין שמציאת המשמעות האישית שלי היא עבורי המניע הפנימי הכי חשוב. וכאן, כאשר אני מתייחס אל התוכנית כהתפתחות אישית בכל הרבדים – הפיזיים, הרגשיים והשכליים – אני מרגיש יותר מוטיבציה לעשות אותה.

חברים בקבוצה דיברו על מניעים פנימים נוספים כמו תחושת ההכרה בהישגים שלהם וקבלת משוב בצורת הערכה וכבוד כתוצאה מהמראה החדש שגרמה הירידה במשקל. היו גם כאלה שדיברו על תחושת הסיפוק והניצחון כאשר התגברו על האתגר הקשה של האיפוק בפני פיתויים שונים.

אני מאמין שכל הגורמים האלה הינם מניעים חשובים לפיתוח תהליך של הנעה מתמשכת שגורמת למנוע הזה לפעול בכיוון שכולנו רוצים. אבל היום בהליכה שלי אל הסינמה סיטי, הבנתי עוד דבר אחד במבנה הפנימי של מנוע המוטיבציה שלי. זה מה שעדינה, המנחה המיתולוגית שלי הייתה אומרת, שאנחנו צריכים ללמוד לאהוב את התוכנית על כל מרכיביה, לעשות אותה מהנאה: "אין כמו ההנאה והאושר שבטעמן של שתי פרוסות לחם קל עם קוטג' בכל בוקר". אז, לא הבנתי אותה. היום כשישבתי ונחתי מההליכה, הבנתי.

בכל הפעמים בהם המנוע שלי החל לפעול ולעבוד מכוח האינרציה של עצמו בלי מאמץ כמעט, תמיד היה מניע נוסף: ההנאה מהפעולה. היום הלכתי 20 ק"מ כי לא הרגשתי את זה כמשימת הליכה, או כ"ספורט" או "פעילות גופנית". התחלתי ללכת ומהר מאוד שכחתי שאני במשימת הליכה. לפתע התחשק לי להגיע ברגל למתחם הסינמה סיטי, לשתות קפה ב-5 שקלים, וזה היה לי כל כך הגיוני להאריך את מסלול ההליכה היומי שלי ב-15 ק"מ! השמש הייתה נעימה, הדרך הייתה מלאה בירוק וחולות של ים, כיף.

בדיוק ככה אני מרגיש 3 פעמים בשבוע כשאני מתאמן במכשירים אנאירוביים בחדר כושר. המשימה הקשה וכובד המשקולות אינם מורגשים כי כיף לי. כי אני מרגיש קליל, רזה וחתיך, גם אם אני לא. כי אני נזכר בחיוך איך בחדר המורים של בית הספר שלושה מורים שונים וחדשים שאלו אותי אם אני מורה לספורט… חחח!

ויש את ההנאה והכיף של השליטה. במתחם הסינמה סיטי קניתי חפיסת שוקולד עבור המנה המותרת שתתקיים בעוד חמישה ימים, וחייכתי. חייכתי כי החלטתי לפתוח את החפיסה, לשבור ריבוע אחד, לשים מתחת ללשון, לטעום, לעצום עיניים ולדמיין את עשרות הריבועים בעוד חמישה ימים גולשים מהפה אל הגרון שלי, ואז לפקוח את העיניים, לקפל את נייר הכסף של אריזת השוקולד בזהירות כמו שמקפלים טלית אחרי שמסיימים להתפלל ומניחים לאט לאט בתיק הבד שלה. אני יודע שביום שני הבא, לאחר פגישת הקבוצה, כשתגיע השעה של המנה המותרת שלי, אני אפתח את חפיסת השוקולד שוב, והריבועית החסירה תזכיר לי את היום הזה, שידעתי לעצור אחרי ריבוע אחד, ששמרתי במקרר במשך חמישה ימים את שארית טבלת השוקולד מבלי לגעת בו, מבלי להסתיר. הנאה של שליטה בממתק, הנאה מההיפוך שהשתרש בי במשך שנים בהן הממתק שלט בי..

זה חזון ההנאה שבהנעה שלי: לאכול 6 ארוחות וליהנות באמת מכל ארוחה, ללכת ולהתאמן כי אני אוהב את זה, לשתף את כל מי שמעוניין לשמוע באמת איך אני לומד להניע את עצמי מנקודה א' לנקודה ב' במסע המרתק שלי בדיאטהקלאב.

ואולי מה שממחיש יפה את כל מה שכתבתי היום הוא הסרטון המצורף. בשבדיה ניסו לעודד שימוש במדרגות על פני מדרגות נעות. כדי לעשות זאת הותקנו קלידי פסנתר על המדרגות וכאשר דרכו עליהן הם הפיקו צלילים. תוך יום נרשמה עליה של כ-70% בשימוש במדרגות הרגילות לעומת המדרגות הנעות. מדרגות מנגנות

לינק לבלוג האישי שלי